הנושאים החמים
אחי גיל-עד שטרן, צייר דיוקנאות ומורה לציור בירושלים למגזר החרדי משתף בתהליך הציור של ר' שמחה הכהן קוק זצוק"ל - רבה של רחובות
לצפייה ביוטיוב: https://youtu.be/bO5tjHniVBw
לצפייה בגוגל דרייב: https://drive.google.com/file/d/1xI2KQOCWymazVAlFUzcrBthdByKkYqEp/view?usp=sharing
להורדת הסרטון מג'מבו מייל: https://www.jumbomail.me/j/sckTyNXCCkOjUQi
"המברך את עמו ישראל באהבה"
הרב שמחה הכהן קוק זצ"ל, הרב הראשי של העיר רחובות (ונכד אחי הראי"ה), היה כהן האהבה הגדול. מעיניו נבט מבט חומל ומלא אהבה, מנחם ומחבק, כאשר היה מקשיב לכל מי שעמד מולו, גבר או אישה, ילד או ילדה, דתי או חילוני, יהודי או גוי. תמיד היה מייעץ באורך רוח ובסבלנות, לתור הארוך שצבא על פתח חדרו. בהלוויה, בנו העיד שבכל יום היה קם הרב ב 04:00 לפנות בוקר ובוכה שעה ארוכה מול ארון הקודש שבחדרו, להצלחת כל אלו שפנו לעזרתו ולשמות שרשמו לו לתפילה. רק לאחר מכן היה מתיישב ללמוד עם החברותא שלו, שעות רבות לפני תפילת שחרית ועמל יומו הסזיפי. הרב היה מנהיג, תלמיד חכם ענק בתורה, אדם מעשי ביותר ומלא מלא רגש.
אני חייב לר' שמחה כמעט את כל עולמי התורני - וגם את העיסוק באמנות : היה זה ר' שמחה ששידך עבורי את החברותא ללימוד של מסכתות תענית ומגילה – ר' שמחה הגיע לבית הוריי להשתתף בסיום המסכת, והוא שבהמשך סייע לי, נער לייטי אך מלא כיסופין ללכת את צעדיי הראשונים ב''ישיבה קדושה''. בד בבד ובאותה נשימה היה זה ר' שמחה שעודד אותי להמשיך ולצייר ולא להרפות, למרות שבליבי גמלה ההחלטה לזנוח את הציור לטובת התמסרות טוטלית בלימוד הגמרא הישיבתי. בעקבות דבריו המפורשים המשכתי לצייר באדיקות בימי בין-הזמנים (בחופשות), החל מגיל ארבע-עשרה ולמשך רצף של עשור שלם. הוא תמיד התעניין בשני התחומים הללו, והיינו נפגשים אצלו בספריה מעת לעת (גם ללימוד ו"הכנת" הדרשה שלו לשבת הגדול\שובה) - והוא חיזק את רוחי ושאל ועודד. "איך הלימוד? מה אתה אומר על הסברא הזו והזו?, אני חושב לצרף אותה בדרשה... ואיך מתקדם הציור?". באמצע שנות העשרים שלי, כשהתמחיתי לבסוף במסטר-קלאס (לימוד ציור "כל יום כל היום") בבית הספר לציור ורישום, היתה זו דמות דיוקנו של הרב שמחה שניצבה מול עיני, וכמו הדריכתני מנוחה מה לעשות ומה לא, כיצד לגמוע מלא הריאות את אויר הפסגות של עולם הציור הקלאסי, ויחד עם זאת לא ללכת לאיבוד באטמוספירה הזו שהיתה במובנים רבים רחוקה כל כך מעולם התורה הישיבתי. הייתה לי האחריות והכרת טובה לכל המסע הזה שהוא הכניס אותי בשעריו. רבצה על כתפי המטלה הזו, וכמו חייב הייתי להוכיח שהוא צדק. שהוא ראה נכון, ושהשילוב היה אפשרי. משום כך התגברתי עוד יותר בלימוד התורה וגם בקירוב והפצה חוצה. כעבור שנים, ואני בן שלשים ושתיים, מורה לציור, ומורה ללימודי יהדות ב"נפש יהודי", זכיתי לעמוד תחת החופה עם בחירת ליבי, כשר' שמחה הכהן קוק, הוא ולא אחר, הגיע במיוחד בגילו המופלג (אז היה בן שמונים ושש) לרמת רחל בירושלים בכדי לקדש אותנו, ולברכנו בברכת הכהנים שלו, באהבה.
אני לא יודע מה הייתי היום בלי הרעפת האהבה האישית של של ר' שמחה הכהן, וכמותי יכולים להעיד רבים רבים.
כבוד הרב שמחה, אני רוצה להודות לך, ולהחזיר לך טובה בציור דיוקן שליווה אותי בסטודיו מאז לכתך, לילה ויום. אני מקווה שהצלחתי להעביר בו משהו מדמותך המלאכית – הכי יפה בעולם לדעתי – שתמיד תשאר חרותה על לוח ליבי.
לצפייה ביוטיוב: https://youtu.be/bO5tjHniVBw
לצפייה בגוגל דרייב: https://drive.google.com/file/d/1xI2KQOCWymazVAlFUzcrBthdByKkYqEp/view?usp=sharing
להורדת הסרטון מג'מבו מייל: https://www.jumbomail.me/j/sckTyNXCCkOjUQi
"המברך את עמו ישראל באהבה"
הרב שמחה הכהן קוק זצ"ל, הרב הראשי של העיר רחובות (ונכד אחי הראי"ה), היה כהן האהבה הגדול. מעיניו נבט מבט חומל ומלא אהבה, מנחם ומחבק, כאשר היה מקשיב לכל מי שעמד מולו, גבר או אישה, ילד או ילדה, דתי או חילוני, יהודי או גוי. תמיד היה מייעץ באורך רוח ובסבלנות, לתור הארוך שצבא על פתח חדרו. בהלוויה, בנו העיד שבכל יום היה קם הרב ב 04:00 לפנות בוקר ובוכה שעה ארוכה מול ארון הקודש שבחדרו, להצלחת כל אלו שפנו לעזרתו ולשמות שרשמו לו לתפילה. רק לאחר מכן היה מתיישב ללמוד עם החברותא שלו, שעות רבות לפני תפילת שחרית ועמל יומו הסזיפי. הרב היה מנהיג, תלמיד חכם ענק בתורה, אדם מעשי ביותר ומלא מלא רגש.
אני חייב לר' שמחה כמעט את כל עולמי התורני - וגם את העיסוק באמנות : היה זה ר' שמחה ששידך עבורי את החברותא ללימוד של מסכתות תענית ומגילה – ר' שמחה הגיע לבית הוריי להשתתף בסיום המסכת, והוא שבהמשך סייע לי, נער לייטי אך מלא כיסופין ללכת את צעדיי הראשונים ב''ישיבה קדושה''. בד בבד ובאותה נשימה היה זה ר' שמחה שעודד אותי להמשיך ולצייר ולא להרפות, למרות שבליבי גמלה ההחלטה לזנוח את הציור לטובת התמסרות טוטלית בלימוד הגמרא הישיבתי. בעקבות דבריו המפורשים המשכתי לצייר באדיקות בימי בין-הזמנים (בחופשות), החל מגיל ארבע-עשרה ולמשך רצף של עשור שלם. הוא תמיד התעניין בשני התחומים הללו, והיינו נפגשים אצלו בספריה מעת לעת (גם ללימוד ו"הכנת" הדרשה שלו לשבת הגדול\שובה) - והוא חיזק את רוחי ושאל ועודד. "איך הלימוד? מה אתה אומר על הסברא הזו והזו?, אני חושב לצרף אותה בדרשה... ואיך מתקדם הציור?". באמצע שנות העשרים שלי, כשהתמחיתי לבסוף במסטר-קלאס (לימוד ציור "כל יום כל היום") בבית הספר לציור ורישום, היתה זו דמות דיוקנו של הרב שמחה שניצבה מול עיני, וכמו הדריכתני מנוחה מה לעשות ומה לא, כיצד לגמוע מלא הריאות את אויר הפסגות של עולם הציור הקלאסי, ויחד עם זאת לא ללכת לאיבוד באטמוספירה הזו שהיתה במובנים רבים רחוקה כל כך מעולם התורה הישיבתי. הייתה לי האחריות והכרת טובה לכל המסע הזה שהוא הכניס אותי בשעריו. רבצה על כתפי המטלה הזו, וכמו חייב הייתי להוכיח שהוא צדק. שהוא ראה נכון, ושהשילוב היה אפשרי. משום כך התגברתי עוד יותר בלימוד התורה וגם בקירוב והפצה חוצה. כעבור שנים, ואני בן שלשים ושתיים, מורה לציור, ומורה ללימודי יהדות ב"נפש יהודי", זכיתי לעמוד תחת החופה עם בחירת ליבי, כשר' שמחה הכהן קוק, הוא ולא אחר, הגיע במיוחד בגילו המופלג (אז היה בן שמונים ושש) לרמת רחל בירושלים בכדי לקדש אותנו, ולברכנו בברכת הכהנים שלו, באהבה.
אני לא יודע מה הייתי היום בלי הרעפת האהבה האישית של של ר' שמחה הכהן, וכמותי יכולים להעיד רבים רבים.
כבוד הרב שמחה, אני רוצה להודות לך, ולהחזיר לך טובה בציור דיוקן שליווה אותי בסטודיו מאז לכתך, לילה ויום. אני מקווה שהצלחתי להעביר בו משהו מדמותך המלאכית – הכי יפה בעולם לדעתי – שתמיד תשאר חרותה על לוח ליבי.
