הייתי שם.

הייתי שם. כמה שעות לאחר מכן, פחות מיממה.

WhatsApp-Image-2022-08-22-at-13.26.03-1-1024x461.jpg

ראיתי את הקולות, שמעתי אותם. הם הדהדו באזני, גרמו לעיני לדמוע.

יחד עם כל עם ישראל.

אולי נתחיל לפני כן. באותו לילה נורא.

כמה תפילות, חיזוקים, אנשים שהתעוררו, התחזקו.

עצרות סליחות, תיקונים, קריאת תהילים המונית.

כל העולם התפלל לרפואתו השלמה של חכם שלום.

כולם ביחד כאבו את כאבו של הרב.

ועתה, את כאבם. את הסתלקותו.

כבה נרו של עולם. נותרנו יתומים.

ההודעה הגיעה לפנות בוקר. הותירה אותנו הלומים.

לא האמנו שזה יקרה.

לא.

בלוויה, ההמון העצום שבא, הטריח את עצמו לחלוק כבוד אחרון למרן, בחום הכבד, תחת השמש הקופחת, חידד את האבדה שאיבדנו.

את ההפסד, האובדן, הפספוס.

הדור של היום, הוא לא הדור של מרן חכם שלום הכהן זצוק"ל.

תלמידיו, שאת חולצתם ביתרה סכין, בקריעה של אבלות, הסתובבו עם דמעות על לחייהם, פניהם נפולות. עיניהם נעוצות בקרקע.

אבלים.

יתומים היינו.

הצעקות, הבכיות, הכאב, שלט בכל.

ירושלים בוכייה.

הייתי שם. יום אחרי הלוויה.

ראיתי את הקבר הטרי, את השלט המכריז בקול דומם. כאן נטמן חכם שלום כהן בן אפרים הכהן.

את האבנים הקטנות, שכל אדם חש חובה להניח על רגבי העפר.

את האנשים הבוכים, המדליקים נרות בדומיה.