הנושאים החמים
מחשבות טובות. דיבורים טובים.
הטור נכתב בה' אדר א תשפב. יום השנה והתאונות לקווים 304 ו402.
ויהי רצון שהחיזוק מהשורות הבאות יהיה לעילוי נשמת ההרוגות הקדושות.
בס"ד
להבין שאתה אבא טוב,
יום ראשון ה' אדר, תחילת שבוע חדש.
באזור השעה 9:00 הייתם אמורים לקבל שם לתפילה. במצב מאד מאד לא טוב.
מסתבר שהייתם נכנסים למתח וחרדה לשעות רבות ואולי אפילו ימים ארוכים.
ועוד 4 שמות נוספים, אולי חלק מהם כבר לא שמות לתפילה. לא ברור בכלל.
אבל הבוקר שוב, כמו כל בוקר מחדש, בצורה מוחשית יותר אבל ,
קיבלתי את החיים שוב במתנה.
כביש 1 מהיר ביותר, מהירות 90 קמ"ש ואישה אחת פלוס ארבע נוספות נוסעות בשמחה לעבודה, כאשר הדבר היחיד שמטריד אותן האם השאירו לאבא המסור את הגרביון התואם למכנס של הקטן או שזה עדיין במייבש והוא לא ימצא. אכן זו היתה רמת הדאגות ברכב.
אני עפה על עצמי קצת, מספרת מעט דברים מיותרים בשבחי, ואז הרכב מתחיל לעוף גם.
הרכב שלפני מאט קצת, ובתור נהגת זהירה אני מנסה להאט. וזה לא עובד. לא –מצליחה- להאט, מנסה להבין אם אני מדמיינת או לא ולא מצליחה, מהבהבת צופרת, מנסה לקלוט בעצמי מה קורה פה, מנסה לרדת לשוליים שכמעט אינם, ממשיכה עוד קמעה ובסוף נצמדת לשוליים לצורך בדיקה האם קיימים בלמים או שקיימת תקלה, יורדת לשוליים, הן מאחורי שואלות שאלות מיותרות. הנפש שלי דופקת בקצב מואץ גם הנשמה, גם האיברים, הכל דופק, אני לא ממש עונה להן. מנסה פה, מנסה שם לנהוג באופן תקין ולבדוק את הבלמים תוך כדי. כל זה בשוליים. איכשהו אני מרגישה בטוחה בעצמי הכל תקין, הכל עובד. כנראה סתם דמיינתי. חוזרת לצחוק, לשירים, לכביש המהיר.
הן ממשיכות לפטפט ואני מנסה להסדיר נשימה, אין לי עניין להפחיד אותן, אני עצמי מפוחדת מספיק, אבל ב"ה הכל הסתדר. ליתר ביטחון אני אומרת שוב תפילת הדרך, למרות שאמרתי לפני מספר דקות, מנסה לומר בכוונה רבה, להתרכז ולבקש להגיע למחוז חפצינו לחיים ולשמחה ולשלום.
ואז, אז העסק נהיה מדאיג פי כמה, שוב אני על מהירות גבוהה מכורח המציאות ושוב מנסה מאט להאט, ונאדה- אי אפשר!!!, מנסה קצת יותר להאט, האטה אגרסיבית יותר, ונאדה, אין תגובה. פה אני מבינה שאני על זמן שאול.
מסתכלת ימינה מחפשת שוליים, יש ברוך ה', יורדת לשוליים מנסה להאט חזק יותר. ואייין. אין תגובה.
קולטים? הרכב נוסע ללא יכולת לעצור. בחלקיק שניה אני מעבירה במוחי את הסיפורים על משטרה, שנצמדת לרכב ומסייעת לו לעצור, על קומבינות כאלה ואחרות, ומבינה שזה לא כלי המשחק בסיפור הזה.
בסיפור הזה מדובר על כביש 1 הראשי במדינת ישראל, עם כמות אדירה של רכבים בטח ביום ראשון בבוקר. כל חלקיק שניה שאתעכב כדי להיעזר בגורם כלשהו, עלול לעלות בחיי אדם תוך סיכון רכבים ותאונת שרשרת משמעותית.
ריבונו של עולם זה שלך, שלך השכל, שלך התושייה, שלך הרעיון שלך התבונה. שלך המהירות. הכל שלך.
אני במיקום הכי מצוין שיכול להיות, יציאה למחלף גנות. מפסיקה להזרים דלק לרכב ונותנת לו ליסוע עד שיעצר בשוליים כשתגמר לו התאוצה. אבל זה קורה מהר מדי, רכב לפני, השוליים נגמרים, והתאוצה עדיין קיימת. מהירות 50, ואני חייבת לעצור כאן ועכשיו ללא בלמים, הנד ברקס מהיר אגרסיבי. לא עוזר. פארקינג הכי אגרסיבי שיכול להיות, דימום מנוע- הכל יחד, ואיכשהו בשניה ה99 מצליחה לעצור את הזוועה לפני התנגשות מטורפת במעקה הבטיחות מטווח אפס.
"על חיינו המסורים בידיך, על נשמותינו הפקודות לך. על ניסיך שבכל יום עמנו."
החיים קיבלתי, הניסים ראיתי, נותרה לי הנשימה להחזיר אותה למצבה התקין. לקצב הסביר.
הגוף רועד, קר בחוץ. 5 נשים שמשתחלות מרכב שעצר 0.3 ס"מ ממעקה הבטיחות. ריח שרוף של גלגלים שנאבקו איתם, אנחנו יוצאות במהירות לא ברור לי בכלל אם בדקות הקרובות בכלל יעלה הרכב באש. מה שרפתי. את המנוע? הגלגלים? הכל יחד? לא מעניין.
עשרים ד' אחרי, רכב של זק"א/אמבולנס פרטי עוצר לנו טרמפ לבני ברק. זה אומר משהו למישהו? זה אמור לסמל משהו?
שעתיים אחרי.
אני מסתובבת ברחוב, הנשמה מסתובבת איתי, המח מסתובב, הלב מסתובב. הכל כמו מערבולת הרעידות לא נגמרות.
ה' הציל אותי זה בטוח, אני אומרת לו, בזכות זה שנתתי לך ללמוד המון אתמול בערב ולא ביקשתי עזרה.
לא, הוא לא מסכים איתי, זו לא מחשבה נכונה. נכון שניצלת, אבל בורא עולם לא מביא אותך סתם למצב כזה של כמעט מוות. כדי להוכיח לך שאתה בסדר וילד טוב.
צריך לעשות חשבון נפש הוא אומר לי. להבין מה אנחנו לא בסדר.
בום, זה המשפט האחרון שיש לי כח לשמוע עכשיו. רציתי כוחות, נפש עליזה והרבה תמיכה שאני כזו נפלאה שאלו הניסים שסובבים אותו.
אבל 'חשבון נפש' הוא אומר לי, זה מה שצריך לעשות.
אז אני עושה, ולא מצליחה להצביע על הנקודה. לא מצליחה.
לא מצליחה, ריבונו של עולם לא מצליחה.
מעניין שבווידוי אתה מוצא עצמך מזדהה עם כל העוונות האפשריים,
ופתאום כשאתה נדרש לחשבון נפש, אתה סומא גדול, עיוור בנפש עיוור בתבונה.
אני מנסה לחטט עוד, ואפילו לבקש עזרה ממי שגרר אותי לסכנה הזו ומשך אותי ממנה בשנייה האחרונה.
ופתאום זה ניצת, זה מבזיק זה מפלח ודוקר כמו כאב חד את חוט המחשבה.
ה-ב-ל-מ-י-ם
כמה בלמים יש לחסום בכל רגע נתון?, כמה שתיקות?, כמה חסמים?, כמה לשונות רעים?, כמה כעסים?, כמה רכילות?, כמה מילים שאנו שוכחים לעצור וכשאנחנו רוצים זה כבר מתגלגל ועף ללא יכולת שליטה.
רבונו של עולם אני הבנתי!. אני חושבת שהבנתי טוב טוב מה הנושא.
***
משום מה לא יודעת למה מתנגנות לי מהבוקר שתי השורות של א. בנאי.
'אבא אני רוצה לעבוד אותך, להבין שאתה אבא טוב'.
אבא טוב, תודה שנתת לי הבוקר את הזכות לעשות טסט על הבלמים שלי. והלוואי ונצליח לתקן אותם כמה שיותר מהר, ואם צריך איזה 'שגריר' שיוביל בין התקלה לפתרון הבעיה, בין חשבון הנפש לרפואתה, ריבונו של עולם אנא- היה אתה השגריר שלי.
***
וכל מי שקורא את הטור הזה את המילים האלה ומשהו בבלמים המקרטעים שלו מתעורר לתחיה, והיה זה שכרי, שכר הנפש שהטלטלה הבוקר בין חיים לנס.
***
תולה ארץ על בלימה אמר רבי אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה שנאמר תולה ארץ על בלימה רבי אבהו אמר מי שמשים עצמו כמי שאינו. (איוב כו ז)
הטור נכתב בה' אדר א תשפב. יום השנה והתאונות לקווים 304 ו402.
ויהי רצון שהחיזוק מהשורות הבאות יהיה לעילוי נשמת ההרוגות הקדושות.
בס"ד
להבין שאתה אבא טוב,
יום ראשון ה' אדר, תחילת שבוע חדש.
באזור השעה 9:00 הייתם אמורים לקבל שם לתפילה. במצב מאד מאד לא טוב.
מסתבר שהייתם נכנסים למתח וחרדה לשעות רבות ואולי אפילו ימים ארוכים.
ועוד 4 שמות נוספים, אולי חלק מהם כבר לא שמות לתפילה. לא ברור בכלל.
אבל הבוקר שוב, כמו כל בוקר מחדש, בצורה מוחשית יותר אבל ,
קיבלתי את החיים שוב במתנה.
כביש 1 מהיר ביותר, מהירות 90 קמ"ש ואישה אחת פלוס ארבע נוספות נוסעות בשמחה לעבודה, כאשר הדבר היחיד שמטריד אותן האם השאירו לאבא המסור את הגרביון התואם למכנס של הקטן או שזה עדיין במייבש והוא לא ימצא. אכן זו היתה רמת הדאגות ברכב.
אני עפה על עצמי קצת, מספרת מעט דברים מיותרים בשבחי, ואז הרכב מתחיל לעוף גם.
הרכב שלפני מאט קצת, ובתור נהגת זהירה אני מנסה להאט. וזה לא עובד. לא –מצליחה- להאט, מנסה להבין אם אני מדמיינת או לא ולא מצליחה, מהבהבת צופרת, מנסה לקלוט בעצמי מה קורה פה, מנסה לרדת לשוליים שכמעט אינם, ממשיכה עוד קמעה ובסוף נצמדת לשוליים לצורך בדיקה האם קיימים בלמים או שקיימת תקלה, יורדת לשוליים, הן מאחורי שואלות שאלות מיותרות. הנפש שלי דופקת בקצב מואץ גם הנשמה, גם האיברים, הכל דופק, אני לא ממש עונה להן. מנסה פה, מנסה שם לנהוג באופן תקין ולבדוק את הבלמים תוך כדי. כל זה בשוליים. איכשהו אני מרגישה בטוחה בעצמי הכל תקין, הכל עובד. כנראה סתם דמיינתי. חוזרת לצחוק, לשירים, לכביש המהיר.
הן ממשיכות לפטפט ואני מנסה להסדיר נשימה, אין לי עניין להפחיד אותן, אני עצמי מפוחדת מספיק, אבל ב"ה הכל הסתדר. ליתר ביטחון אני אומרת שוב תפילת הדרך, למרות שאמרתי לפני מספר דקות, מנסה לומר בכוונה רבה, להתרכז ולבקש להגיע למחוז חפצינו לחיים ולשמחה ולשלום.
ואז, אז העסק נהיה מדאיג פי כמה, שוב אני על מהירות גבוהה מכורח המציאות ושוב מנסה מאט להאט, ונאדה- אי אפשר!!!, מנסה קצת יותר להאט, האטה אגרסיבית יותר, ונאדה, אין תגובה. פה אני מבינה שאני על זמן שאול.
מסתכלת ימינה מחפשת שוליים, יש ברוך ה', יורדת לשוליים מנסה להאט חזק יותר. ואייין. אין תגובה.
קולטים? הרכב נוסע ללא יכולת לעצור. בחלקיק שניה אני מעבירה במוחי את הסיפורים על משטרה, שנצמדת לרכב ומסייעת לו לעצור, על קומבינות כאלה ואחרות, ומבינה שזה לא כלי המשחק בסיפור הזה.
בסיפור הזה מדובר על כביש 1 הראשי במדינת ישראל, עם כמות אדירה של רכבים בטח ביום ראשון בבוקר. כל חלקיק שניה שאתעכב כדי להיעזר בגורם כלשהו, עלול לעלות בחיי אדם תוך סיכון רכבים ותאונת שרשרת משמעותית.
ריבונו של עולם זה שלך, שלך השכל, שלך התושייה, שלך הרעיון שלך התבונה. שלך המהירות. הכל שלך.
אני במיקום הכי מצוין שיכול להיות, יציאה למחלף גנות. מפסיקה להזרים דלק לרכב ונותנת לו ליסוע עד שיעצר בשוליים כשתגמר לו התאוצה. אבל זה קורה מהר מדי, רכב לפני, השוליים נגמרים, והתאוצה עדיין קיימת. מהירות 50, ואני חייבת לעצור כאן ועכשיו ללא בלמים, הנד ברקס מהיר אגרסיבי. לא עוזר. פארקינג הכי אגרסיבי שיכול להיות, דימום מנוע- הכל יחד, ואיכשהו בשניה ה99 מצליחה לעצור את הזוועה לפני התנגשות מטורפת במעקה הבטיחות מטווח אפס.
"על חיינו המסורים בידיך, על נשמותינו הפקודות לך. על ניסיך שבכל יום עמנו."
החיים קיבלתי, הניסים ראיתי, נותרה לי הנשימה להחזיר אותה למצבה התקין. לקצב הסביר.
הגוף רועד, קר בחוץ. 5 נשים שמשתחלות מרכב שעצר 0.3 ס"מ ממעקה הבטיחות. ריח שרוף של גלגלים שנאבקו איתם, אנחנו יוצאות במהירות לא ברור לי בכלל אם בדקות הקרובות בכלל יעלה הרכב באש. מה שרפתי. את המנוע? הגלגלים? הכל יחד? לא מעניין.
עשרים ד' אחרי, רכב של זק"א/אמבולנס פרטי עוצר לנו טרמפ לבני ברק. זה אומר משהו למישהו? זה אמור לסמל משהו?
שעתיים אחרי.
אני מסתובבת ברחוב, הנשמה מסתובבת איתי, המח מסתובב, הלב מסתובב. הכל כמו מערבולת הרעידות לא נגמרות.
ה' הציל אותי זה בטוח, אני אומרת לו, בזכות זה שנתתי לך ללמוד המון אתמול בערב ולא ביקשתי עזרה.
לא, הוא לא מסכים איתי, זו לא מחשבה נכונה. נכון שניצלת, אבל בורא עולם לא מביא אותך סתם למצב כזה של כמעט מוות. כדי להוכיח לך שאתה בסדר וילד טוב.
צריך לעשות חשבון נפש הוא אומר לי. להבין מה אנחנו לא בסדר.
בום, זה המשפט האחרון שיש לי כח לשמוע עכשיו. רציתי כוחות, נפש עליזה והרבה תמיכה שאני כזו נפלאה שאלו הניסים שסובבים אותו.
אבל 'חשבון נפש' הוא אומר לי, זה מה שצריך לעשות.
אז אני עושה, ולא מצליחה להצביע על הנקודה. לא מצליחה.
לא מצליחה, ריבונו של עולם לא מצליחה.
מעניין שבווידוי אתה מוצא עצמך מזדהה עם כל העוונות האפשריים,
ופתאום כשאתה נדרש לחשבון נפש, אתה סומא גדול, עיוור בנפש עיוור בתבונה.
אני מנסה לחטט עוד, ואפילו לבקש עזרה ממי שגרר אותי לסכנה הזו ומשך אותי ממנה בשנייה האחרונה.
ופתאום זה ניצת, זה מבזיק זה מפלח ודוקר כמו כאב חד את חוט המחשבה.
ה-ב-ל-מ-י-ם
כמה בלמים יש לחסום בכל רגע נתון?, כמה שתיקות?, כמה חסמים?, כמה לשונות רעים?, כמה כעסים?, כמה רכילות?, כמה מילים שאנו שוכחים לעצור וכשאנחנו רוצים זה כבר מתגלגל ועף ללא יכולת שליטה.
רבונו של עולם אני הבנתי!. אני חושבת שהבנתי טוב טוב מה הנושא.
***
משום מה לא יודעת למה מתנגנות לי מהבוקר שתי השורות של א. בנאי.
'אבא אני רוצה לעבוד אותך, להבין שאתה אבא טוב'.
אבא טוב, תודה שנתת לי הבוקר את הזכות לעשות טסט על הבלמים שלי. והלוואי ונצליח לתקן אותם כמה שיותר מהר, ואם צריך איזה 'שגריר' שיוביל בין התקלה לפתרון הבעיה, בין חשבון הנפש לרפואתה, ריבונו של עולם אנא- היה אתה השגריר שלי.
***
וכל מי שקורא את הטור הזה את המילים האלה ומשהו בבלמים המקרטעים שלו מתעורר לתחיה, והיה זה שכרי, שכר הנפש שהטלטלה הבוקר בין חיים לנס.
***
תולה ארץ על בלימה אמר רבי אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה שנאמר תולה ארץ על בלימה רבי אבהו אמר מי שמשים עצמו כמי שאינו. (איוב כו ז)
