הנושאים החמים
יש הרבה סיבות טובות לשמוח בברכת "שעשני כרצונו".
אחת מהן היא הזכות להתענג על נוסטלגיה ובלי להיחשד ברגשנות-יתר.
זה מה שעשיתי אתמול בלילה.
ישבתי ודפדפתי בפרוג, בהודעות קדומות שלי. ובבת אחת נשטפתי היסטוריה. נזכרתי ביום שבו גיליתי את פרוג, וכמה מדהים זה היה בעיניי - בית וירטואלי ליוצרים חרדיים. מקום לשאול, לענות, להתייעץ, לשתף. אי אז, בימים ההם, הייתי חברה נמרצת מאד דווקא בפורום המאיירים. אחר כך באו מילים, קראו לי אליהן. נכנסתי לפורום הסופרות דאז. סיפרתי, קצת נבוכה, הרבה מתרגשת, שאני מפרסמת סיפורים קצרים מדי פעם, אחד לרבעון. בעיקר בעיתון ששילם לי שישים שקלים לסיפור. וכמה אני שמחה להיות כאן. באמת שמחתי. לא הכרתי את הניקיות. כל אחת מהן בחרה לה פסבדון מרשים, והתביישתי נוראות ב'דבורי' שלי הפשוט. התכוונתי לשנות אותו מתישהו. טרם קרה.
הפורום התרחב, גדל, גבה. מכללת פרוג נפתחה. האתר התעצב שוב. ושוב. השתדרג עוד פעם. התפרמט. הלכו כל התודות שצברתי. כפרה. סלחתי מהר. זה פרוג. בית. אי אפשר לכעוס עליו יותר מדי.
הבנות שלי גדלו. לפעמים סיפרתי עליהן בפורום. לפעמים סיפרתי להן עליו. הייתה ביניהן ובינו מערכת יחסים של הקרובים של הקרובים.
סקרנו בעניין פרסומות של פרוג. פה ושם היו דיבורים על העתיד. ופתאום, בחופש הגדול של תש"פ, החליטה חיה'לה, אחת מאוצרותיי, שהגיע זמנו (של העתיד, לא של החופש). היא נרשמה ללימודי תקשורת חזותית ועיצוב גרפי, המסלול שקופץ כשמתחשק לו בבאנרים הירוקים. התחילה מסע מדהים של שנה ורבע. גם לי. גם לה.
שיעורי הבית באילוסטרייטור, למשל, היו הגרעין לכריכה של 'דואט' (מי שלא מכיר את הספר, שיתבייש. אחר כך שייכנס לקישור בחתימה, יחפש את הכריכה). את ספר המתכונים שעיצבה באינדיזיין עוד נוציא לאור, אם ירצה השם ורק בכוחו. לא בשמיטה. היא קראה לו 'אמא אדמה'. נחשו מה היה הקונספט. באביב התחלנו לדבר על 'הלוואי שתהיי' (מי שלא מכיר, כנ"ל). אחרי 'דואט' כבר ידעתי שחיה'לה תעצב לו את הכריכה. לא מוותרת עליה. היא ביקשה גם לעמד אותו. הזכרתי שהוא ספר מפונק. שמן. יש גם אותיות באנגלית. ומספרים. לא עימוד קל. הסילבוס של פרוג מבטיח גם מנה של ביטחון עצמי, כנראה. היא הזכירה לי שהיא מסוגלת. צדקה.
הכריכה של 'הלוואי שתהיי' דרשה גלופה ויחס אישי. אני לא למדתי בפרוג, וביטחוני היה די מעורער כאשר שלחתי את הקובץ שוב ושוב למומחים שיבדקו מידות, יוודאו שהכל תקין. הם בדקו, וידאו, החמיאו מאד. בלי לדעת שהמעצבת היא בתי. עדיין תלמידה בבית פרוג.
באמצע כל העבודה על 'הלוואי שתהיי' פרץ לחיינו פרויקט הגמר. מעצבת הבית שלי ידעה מיד את מי היא בוחרת למתג. אישה אחת. סופרת. פסבדון: דבורי רנד. בנתה אתר. שיפצה אותו. הזכירה לי את פרוג המשתדרג ממצוין למצוין פלוס. ילדה טובה מבית טוב.
עיצבה לוגו. כרטיסי ביקור. בלאנק. מעטפות (בחייאת, פרוג, אין לי מושג מה לעשות בהן. אפשר לשלוח אותן ריקות לאנשים, לבקש שישלחו בחזרה עם צ'קים בפנים?) מחברות. סימניות.
הלכה לערב הגשות.
הוא קרה אתמול, בבית פרוג - בני ברק.
ותכף ידעתי שאבוא אתה. אפילו שראשון, וראשון הוא יום שצריך להתחיל בלילה של שני. הייתי מוכרחה לבוא כדי לפגוש את כולם, כל אלה שמעולם לא פגשתי, אבל הסתובבו בבית שלנו במשך שנה ויותר. הייתי מוכרחה גם לפגוש את @חיים דיקמן, להודות לו אישית. הייתה לי תוכנית סודית לגלות איפה החממות שבהן הוא מגדל את הסבלנות והקשב הלא הגיוניים שלו. לא גיליתי. לא פגשתי גם את @prog_office וכל מיני נשים מהמשרד שאני לא מכירה אישית, אבל איכשהו השפיעו על חיי.
הבת שלי הייתה 'קולית' לגמרי. אני נמסתי. ברחתי משם מהר לפני שלא אעמוד בפיתוי, אתחיל לספר לתלמידות האחרות כמה מתוקה היא הייתה כשנולדה. פלומה בלונדינית. ריאות חזקות.
זה מה שעשיתי אתמול בלילה.
נזכרתי ברגעים ראשונים עם פרוג. חשבתי על הדרך שעשיתי אתו ולצידו, על הבת שלי שנמצאת כאן גם כן. (@art4heart המותק, מאחת עד עשר, כמה הפוסט הזה מפדח אותך? שקשוקה לארוחת ערב תספיק בתור פיצוי?) חשבתי על הסלוגן של פרוג. 'הבית של היוצרים'. צמצמו טקסט. הבית. זה מספיק.
והנה תמונות. כי אם כבר זיכרונות, שיהיה אלבום:
dvoryrand.com
אחת מהן היא הזכות להתענג על נוסטלגיה ובלי להיחשד ברגשנות-יתר.
זה מה שעשיתי אתמול בלילה.
ישבתי ודפדפתי בפרוג, בהודעות קדומות שלי. ובבת אחת נשטפתי היסטוריה. נזכרתי ביום שבו גיליתי את פרוג, וכמה מדהים זה היה בעיניי - בית וירטואלי ליוצרים חרדיים. מקום לשאול, לענות, להתייעץ, לשתף. אי אז, בימים ההם, הייתי חברה נמרצת מאד דווקא בפורום המאיירים. אחר כך באו מילים, קראו לי אליהן. נכנסתי לפורום הסופרות דאז. סיפרתי, קצת נבוכה, הרבה מתרגשת, שאני מפרסמת סיפורים קצרים מדי פעם, אחד לרבעון. בעיקר בעיתון ששילם לי שישים שקלים לסיפור. וכמה אני שמחה להיות כאן. באמת שמחתי. לא הכרתי את הניקיות. כל אחת מהן בחרה לה פסבדון מרשים, והתביישתי נוראות ב'דבורי' שלי הפשוט. התכוונתי לשנות אותו מתישהו. טרם קרה.
הפורום התרחב, גדל, גבה. מכללת פרוג נפתחה. האתר התעצב שוב. ושוב. השתדרג עוד פעם. התפרמט. הלכו כל התודות שצברתי. כפרה. סלחתי מהר. זה פרוג. בית. אי אפשר לכעוס עליו יותר מדי.
הבנות שלי גדלו. לפעמים סיפרתי עליהן בפורום. לפעמים סיפרתי להן עליו. הייתה ביניהן ובינו מערכת יחסים של הקרובים של הקרובים.
סקרנו בעניין פרסומות של פרוג. פה ושם היו דיבורים על העתיד. ופתאום, בחופש הגדול של תש"פ, החליטה חיה'לה, אחת מאוצרותיי, שהגיע זמנו (של העתיד, לא של החופש). היא נרשמה ללימודי תקשורת חזותית ועיצוב גרפי, המסלול שקופץ כשמתחשק לו בבאנרים הירוקים. התחילה מסע מדהים של שנה ורבע. גם לי. גם לה.
שיעורי הבית באילוסטרייטור, למשל, היו הגרעין לכריכה של 'דואט' (מי שלא מכיר את הספר, שיתבייש. אחר כך שייכנס לקישור בחתימה, יחפש את הכריכה). את ספר המתכונים שעיצבה באינדיזיין עוד נוציא לאור, אם ירצה השם ורק בכוחו. לא בשמיטה. היא קראה לו 'אמא אדמה'. נחשו מה היה הקונספט. באביב התחלנו לדבר על 'הלוואי שתהיי' (מי שלא מכיר, כנ"ל). אחרי 'דואט' כבר ידעתי שחיה'לה תעצב לו את הכריכה. לא מוותרת עליה. היא ביקשה גם לעמד אותו. הזכרתי שהוא ספר מפונק. שמן. יש גם אותיות באנגלית. ומספרים. לא עימוד קל. הסילבוס של פרוג מבטיח גם מנה של ביטחון עצמי, כנראה. היא הזכירה לי שהיא מסוגלת. צדקה.
הכריכה של 'הלוואי שתהיי' דרשה גלופה ויחס אישי. אני לא למדתי בפרוג, וביטחוני היה די מעורער כאשר שלחתי את הקובץ שוב ושוב למומחים שיבדקו מידות, יוודאו שהכל תקין. הם בדקו, וידאו, החמיאו מאד. בלי לדעת שהמעצבת היא בתי. עדיין תלמידה בבית פרוג.
באמצע כל העבודה על 'הלוואי שתהיי' פרץ לחיינו פרויקט הגמר. מעצבת הבית שלי ידעה מיד את מי היא בוחרת למתג. אישה אחת. סופרת. פסבדון: דבורי רנד. בנתה אתר. שיפצה אותו. הזכירה לי את פרוג המשתדרג ממצוין למצוין פלוס. ילדה טובה מבית טוב.
עיצבה לוגו. כרטיסי ביקור. בלאנק. מעטפות (בחייאת, פרוג, אין לי מושג מה לעשות בהן. אפשר לשלוח אותן ריקות לאנשים, לבקש שישלחו בחזרה עם צ'קים בפנים?) מחברות. סימניות.
הלכה לערב הגשות.
הוא קרה אתמול, בבית פרוג - בני ברק.
ותכף ידעתי שאבוא אתה. אפילו שראשון, וראשון הוא יום שצריך להתחיל בלילה של שני. הייתי מוכרחה לבוא כדי לפגוש את כולם, כל אלה שמעולם לא פגשתי, אבל הסתובבו בבית שלנו במשך שנה ויותר. הייתי מוכרחה גם לפגוש את @חיים דיקמן, להודות לו אישית. הייתה לי תוכנית סודית לגלות איפה החממות שבהן הוא מגדל את הסבלנות והקשב הלא הגיוניים שלו. לא גיליתי. לא פגשתי גם את @prog_office וכל מיני נשים מהמשרד שאני לא מכירה אישית, אבל איכשהו השפיעו על חיי.
הבת שלי הייתה 'קולית' לגמרי. אני נמסתי. ברחתי משם מהר לפני שלא אעמוד בפיתוי, אתחיל לספר לתלמידות האחרות כמה מתוקה היא הייתה כשנולדה. פלומה בלונדינית. ריאות חזקות.
זה מה שעשיתי אתמול בלילה.
נזכרתי ברגעים ראשונים עם פרוג. חשבתי על הדרך שעשיתי אתו ולצידו, על הבת שלי שנמצאת כאן גם כן. (@art4heart המותק, מאחת עד עשר, כמה הפוסט הזה מפדח אותך? שקשוקה לארוחת ערב תספיק בתור פיצוי?) חשבתי על הסלוגן של פרוג. 'הבית של היוצרים'. צמצמו טקסט. הבית. זה מספיק.
והנה תמונות. כי אם כבר זיכרונות, שיהיה אלבום:
דבורי רנד – סופרת
dvoryrand.com
