בס"ד
התינוק שלנו כבר סיים אצל המטפלת, במשפחתון או במעון. צלחנו את השלב הראשוני של התנתקות מאימא ועכשיו "עולים כתה". זאטוטינו מפטפט, יוזם, מטפס, רץ, בונה, מצייר ואפילו מביע התנגדות. יש לו כבר דעה, ניסיון ועולם רגשי, אולי הוא כבר בן שלוש ועומד להתחיל את שהותו בגן הילדים הרשמי הראשון. איזו התרגשות!!!
שאלות טבעיות של הורים:
המעבר אמור להיות טבעי, המשכי למרות היותו ראשוני ורגוע ככל הניתן. נכון שהכול חדש, אך דווקא היכולת של הילד לדבר, לשמוע, לעבד, לזכור, להבין ולהיות ,ילד, מסייעת בהכנה שאמורה כבר להיות.
בכי של ילדון, לפחות בתחילת השנה, כאשר לכולם החוויה חדשה ולא בטוחה, זה טבעי. זו הדרך שלו לנהל את עולמו הרגשי.
ילד בן 3 לא בשל עדיין לדבר את פחדיו, חששותיו, רגשותיו וציפיותיו מהגננות ומההורים. הבכי או כל התנהגות נסיגתית אחרת מספרים לנו על חווייתו המורכבת ומבקשים מאתנו התייחסות מותאמת ולא מבוהלת.
כשהילד חווה קושי הוא זקוק להורה נינוח, בטוח ורגוע. באופן פרדוקסלי מתרחש, לעיתים, תהליך הפוך:
הילד החושש, הבוכה, המתכנס או המרטיב פתאום, מבהיל מאוד את אימא, ובמקום להוות משענת היא כמעט מתמוטטת. כך, הילד לומד שחוויה מורכבת עוברת עליו עד כדי כך שאמא מאבדת את היציבות שלה "בגלל הגן החדש". "מי צריך גן חדש שמבהיל כל כך את אמא, סבתא ודודה צילה" חושב לעצמו, בלי מילים ומודע, הילדון החכם.
כלומר, עלינו להיות רגועים, נינוחים ושמחים, למרות הקושי הטבעי של ילדנו. כשאנו יודעים שהקושי הוא חלק מ"עסקת החבילה" אנו מכינים את עצמנו לקבלו באופן בוגר וכך מסוגלים להכיל את הקושי של ילדנו.
אין תשובה ברורה לרשימת השאלות [החלקית] מתחילת המאמר. כי בהורות אין מתכונים. יש תחושת לב.
כשיש איום חיצוני האינסטינקט הראשוני הוא שאימא הולכת להגן על תינוקה, והילד מגיע לקבל מחסה אצל אימא. ההורים בקונפליקט בין מתן אמפתיה, הגנה ותמיכה לבין "זריקה למים" והתמודדות עם המציאות. אכן, קונפליקט.
ככל שההורה יותר בחרדה, זה יועבר גם בלי מילים לילד והוא יחווה חרדה עזה יותר. יש גם מתאם הפוך: ילד סופר חרדתי לבסוף, יחריד את הוריו.
המתכון הוא: להתייחס לחרדות הילדים בלי חרדתיות הורית [זה המתכון שלי בתכנית להקניית "מוגנות"]. מחד, הורה חייב להתייחס לילדנו ולא להחמיץ אם חלילה קרה משהו: התעללות חברתית, פגיעה מאיש צוות, תחושת כישלון מתמשכת, או התנהגות המשפיעה על התפקוד, מאידך, לא להיות משותקים, הימנעות ורכישת דפוסים בעייתיים.
דווקא בשביל להתפתח, ליצור נפרדות, עצמאות רגשית ויכולת וויסות פנימית, ילד צריך להתנסות בפחד ברמה מסוימת [והשתלבות בגן היא הזדמנות בריאה ומבורכת], בחידוש, לחוש אותו, לחוות אותו ולאפשר לו לדעוך באופן טבעי. כך, ילמד לחיות לאורך זמן עם תחושות אלו. ילד שאמו חווה במקומו, היא כאילו עושה לו "שירות" לטווח קצר אך נזק משמעותי לטווח ארוך. בכי של מספר דקות בבוקר הוא כאמור מותאם גיל.
זה טבעי שנרצה להגן על ילדנו ולהיות איתם עד שיירגעו, אך ברור בפרט לאחר המאמר הנוכחי שזה לא הדבר הנכון, הטוב והמקדם לילדנו.
זה הזמן שלכם ההורים ליצור הכנה כפולה לכם ולילדכם ולהתכונן לשינוי המבורך בשמחה.
וכמובן, תמיד לשים לב לשינויים, אם חלים, בילד: תאבון, מצב רוח, דפוסי שינה ועוד.
במקרה של קושי מהותי, היו ערניים, הגיעו לביקורים, ערבו את הגננת ובדקו איך ניתן לסייע לילדכם לצלוח את השינוי בלי חרדתיות אך כן מתוך התאמה ורגישות.
שלכם, בתפילת הדרך
אתי רוזנצוייג- קריאת כיוון
[מאבחנת דידקטית - מטפלת באמצעות פסיכודרמה MA - מנחת הורים]
ובפעם הבאה, אי"ה, המעבר הבא
יש למה לצפות
התינוק שלנו כבר סיים אצל המטפלת, במשפחתון או במעון. צלחנו את השלב הראשוני של התנתקות מאימא ועכשיו "עולים כתה". זאטוטינו מפטפט, יוזם, מטפס, רץ, בונה, מצייר ואפילו מביע התנגדות. יש לו כבר דעה, ניסיון ועולם רגשי, אולי הוא כבר בן שלוש ועומד להתחיל את שהותו בגן הילדים הרשמי הראשון. איזו התרגשות!!!
שאלות טבעיות של הורים:
- כמה זמן להיות איתו בגן?
- האם להניח אותו וללכת?
- האם כדאי ללכת כאשר בוכה?
- מה לעשות כאשר הוא בוכה?
- איך נדע שטוב לו?
- במידה והגננת אינה מתייחסת איך אוכל להיות רגוע שלילדי טוב
- הגננת מבקשת שאלך מיד, ילדי רוצה שאשאר [וכמובן אני], איך למזג בין הדעות השונות?
- איך אכין אותו לסדר היום? הריכוז? הריתמיקאית ושלל החוגים? האם לא יהיה לו קשה שיש מבניות מוגדרת ותחומה, אולי נוקשות? ואולי להפך, הגמישות והצבעוניות תקשה עליו?
המעבר אמור להיות טבעי, המשכי למרות היותו ראשוני ורגוע ככל הניתן. נכון שהכול חדש, אך דווקא היכולת של הילד לדבר, לשמוע, לעבד, לזכור, להבין ולהיות ,ילד, מסייעת בהכנה שאמורה כבר להיות.
בכי של ילדון, לפחות בתחילת השנה, כאשר לכולם החוויה חדשה ולא בטוחה, זה טבעי. זו הדרך שלו לנהל את עולמו הרגשי.
ילד בן 3 לא בשל עדיין לדבר את פחדיו, חששותיו, רגשותיו וציפיותיו מהגננות ומההורים. הבכי או כל התנהגות נסיגתית אחרת מספרים לנו על חווייתו המורכבת ומבקשים מאתנו התייחסות מותאמת ולא מבוהלת.
כשהילד חווה קושי הוא זקוק להורה נינוח, בטוח ורגוע. באופן פרדוקסלי מתרחש, לעיתים, תהליך הפוך:
הילד החושש, הבוכה, המתכנס או המרטיב פתאום, מבהיל מאוד את אימא, ובמקום להוות משענת היא כמעט מתמוטטת. כך, הילד לומד שחוויה מורכבת עוברת עליו עד כדי כך שאמא מאבדת את היציבות שלה "בגלל הגן החדש". "מי צריך גן חדש שמבהיל כל כך את אמא, סבתא ודודה צילה" חושב לעצמו, בלי מילים ומודע, הילדון החכם.
כלומר, עלינו להיות רגועים, נינוחים ושמחים, למרות הקושי הטבעי של ילדנו. כשאנו יודעים שהקושי הוא חלק מ"עסקת החבילה" אנו מכינים את עצמנו לקבלו באופן בוגר וכך מסוגלים להכיל את הקושי של ילדנו.
אין תשובה ברורה לרשימת השאלות [החלקית] מתחילת המאמר. כי בהורות אין מתכונים. יש תחושת לב.
מה כן מומלץ לעשות?
- חשוב לתאם ציפיות עם הגננת ולהכיר את המדיניות שלה.
- חשוב להכיר את המזג של ילדנו [ושל עצמנו].
- נכון להכין את ילדנו [ואת הילד שבתוכנו] למה שעלול לקרות.
- ההבנה שככל שאנו יותר בטוחים ורגועים [רק במידה ויש לנו על מה לסמוך בתחושות אלו] תסייע לילדנו להסתגל למצב ביתר קלות.
כשיש איום חיצוני האינסטינקט הראשוני הוא שאימא הולכת להגן על תינוקה, והילד מגיע לקבל מחסה אצל אימא. ההורים בקונפליקט בין מתן אמפתיה, הגנה ותמיכה לבין "זריקה למים" והתמודדות עם המציאות. אכן, קונפליקט.
ככל שההורה יותר בחרדה, זה יועבר גם בלי מילים לילד והוא יחווה חרדה עזה יותר. יש גם מתאם הפוך: ילד סופר חרדתי לבסוף, יחריד את הוריו.
המתכון הוא: להתייחס לחרדות הילדים בלי חרדתיות הורית [זה המתכון שלי בתכנית להקניית "מוגנות"]. מחד, הורה חייב להתייחס לילדנו ולא להחמיץ אם חלילה קרה משהו: התעללות חברתית, פגיעה מאיש צוות, תחושת כישלון מתמשכת, או התנהגות המשפיעה על התפקוד, מאידך, לא להיות משותקים, הימנעות ורכישת דפוסים בעייתיים.
דווקא בשביל להתפתח, ליצור נפרדות, עצמאות רגשית ויכולת וויסות פנימית, ילד צריך להתנסות בפחד ברמה מסוימת [והשתלבות בגן היא הזדמנות בריאה ומבורכת], בחידוש, לחוש אותו, לחוות אותו ולאפשר לו לדעוך באופן טבעי. כך, ילמד לחיות לאורך זמן עם תחושות אלו. ילד שאמו חווה במקומו, היא כאילו עושה לו "שירות" לטווח קצר אך נזק משמעותי לטווח ארוך. בכי של מספר דקות בבוקר הוא כאמור מותאם גיל.
זה טבעי שנרצה להגן על ילדנו ולהיות איתם עד שיירגעו, אך ברור בפרט לאחר המאמר הנוכחי שזה לא הדבר הנכון, הטוב והמקדם לילדנו.
זה הזמן שלכם ההורים ליצור הכנה כפולה לכם ולילדכם ולהתכונן לשינוי המבורך בשמחה.
דקלום קבוע וקצר בבוקר יכולים להכין את ילדנו ל"פרידה"
נאמר אותו שוב גם בזמנים אחרים במהלך היום והערב לפני
כך ניצור עוגן קוגניטיבי ורגשי שיסייע בקבלת השינוי, לטובה.
נאמר אותו שוב גם בזמנים אחרים במהלך היום והערב לפני
כך ניצור עוגן קוגניטיבי ורגשי שיסייע בקבלת השינוי, לטובה.
וכמובן, תמיד לשים לב לשינויים, אם חלים, בילד: תאבון, מצב רוח, דפוסי שינה ועוד.
במקרה של קושי מהותי, היו ערניים, הגיעו לביקורים, ערבו את הגננת ובדקו איך ניתן לסייע לילדכם לצלוח את השינוי בלי חרדתיות אך כן מתוך התאמה ורגישות.
שלכם, בתפילת הדרך
אתי רוזנצוייג- קריאת כיוון
[מאבחנת דידקטית - מטפלת באמצעות פסיכודרמה MA - מנחת הורים]
ובפעם הבאה, אי"ה, המעבר הבא
יש למה לצפות