הנושאים החמים
מיועד לקריאה בליל תשעה באב
קטעי מחשבות והגיגים שנכתבו בדם ובדמע ע"י בעלי, הרב מענדל אנגלרד, לזכרם של בנינו האחים היקרים נשמות טהורות, הבחור היקר משה נתן נטע ז"ל והילד היניק יהושע ז"ל, אשר עלו ונתעלו במעלות הקדושים ביקוד אש שלהבת אורו של רשב"י בליל הקדוש ל"ג בעומר תנצב"ה.
המכתב נכתב לקראת יום י"ט אב שהיה אמור להיות יום הבר מצוה של הילד היניק וחכים יהושע ז"ל ובזיקה לימים אלו.
בס"ד, ערב ר"ח מנחם אב, שנת שכינת"א בגלותא, סמוך ונראה לחורבות ירושלים, שיבנה במהרה בימינו.
י"ט אב תש"פ
מסיבה קטנה בבית והתרגשות גדולה בלב, שיעל'ע היקר נהיה היום בן 12, הכל מתחיל להיות רציני יותר, עוד שנה יכנס לעול תורה ומצוות וצריכים להתכונן בכל המישורים גשמי כרוחני, מזמינים פרשיות תפילין אצל סופר מיוחד ביותר, וכן הבתים אצל מי שיש לו החומרות וההידורים לצאת לכל הדעות, גם על אולם צריכים לתת את הלב פן יהיה מאוחר, כי אצל שיעל'ע לא מתפשרים על כלום, כמו שבכל הנהגותיו הוא תובע מעצמו ושואף ליותר ויותר, כך גם בכל דבר הנוגע אליו מנסים להשיג את המירב בלי פשרות.
ראשית שנת תשפ"א
ימי הרחמים והסליחות, יש הרבה על מה להתפלל (עוד לא ידענו עד כמה...), שיעל'ע לוקח את הימים האלו בשיא הרצינות משתדל להיטיב דרכו, ומנסה להרגיל עצמו בהנהגות ראויות, משכים כל יום לסדר לימודו לפני התפילה, וגם תפילתו נראית כמופלא הסמוך לאיש, מעמיק במחשבתו בהבנת התפילה והפיוטים, אוהב לשיר שירי ערגה וגעגועים, מבקש ומתחנן 'מכניסי רחמים הכניסו רחמינו' ו'היה עם פיפיות שלוחי עמך', שופך נפשו ב'מרן דבשמיא לך מתחננן כעבדא דמתחנן למריה', ומתרומם ב'והשיאנו' ו'מלך רחמן רחם עלינו טוב ומטיב הדרש לנו', וכך עובר חודש תשרי בהתרוממות לב ונפש, אשרי העם שככה לו.
בתחילת חודשי החורף מתחיל בשאיפתו הגדולה של לימוד וסיום כל ששה סדרי משנה עד ליום הבר מצוה, מתכנן את צעדיו ומחלק את פרקיו דף ליום דף ליום, לומד ברצינות בלי פשרות, וכך בעקביות מסיים מסכת אחר מסכת וסדר אחר סדר, זרעים ומועד נשים ונזיקין, וגם קדשים מתחיל על מנת לסיים, והכל בעומק ההבנה, אינו מתבייש לשאול ולברר אצל גדולים ממנו להבין ולהשכיל, מפעם לפעם כשמגלים ע"י הצצה במשניות שלו שהיום יהיה עוד סיום, עורכים סעודה קטנה ושמחה, כי שמחתו הוא שמחת כולנו, וציפייתו לסיום הגדול הוא הציפיה של כל בני המשפחה, אשרינו שזכינו.
בד בבד אינו מניח משאיפותיו הנוספות, קונה לעצמו פנקס קטן (בדף הראשון חורט וכותב, חרם דרבינו גרשום להציץ פנימה, והכל בלי נדר) ומתחיל לרשום לעצמו קבלות קטנות שהם גדולות, וכמובן גם מקיימם במסירות ובעקביות בלי שום הנחות, לא לדבר מתחילת התפילה עד קדיש בתרא, לומר כל יום ברכות לפני מי שיענה אמן עליהם וכן לענות אמן על ברכות של אחרים, וגולת הכותרת לקום כל יום ללימוד קבוע שעה אחת לפני התפילה, ובשבת שתי שעות, כדי להספיק יותר ויותר "הרי השנה אני נהיה בר מצוה". ומה נהדר היה לראות מראה נלבב זה, ילד יושב בפינת ביהמ"ד בעדינות ובשקט, לומד וגורס חוק לימודו בלי לקום ולהביט סביבו, בלי לחפש שמישהו יראה אותו רק הוא והמשניות או הגמרא שלפניו בעולמו, אשרי עין ראתה כל אלה.
ח' אייר תשפ"א
הספירה לאחור החלה, 'מאה יום מהיום' הוא היום הגדול, מכינים מסיבה מרגשת, ותולים שלט גדול וצבעוני של לוח יומי, ממוספר לפי סדר הימים שיש עוד לספור ולהתרגש, וכמובן כל כמה ימים רשום איזה מסכת גומר שיעל'ע היום, ההתרגשות בשיאו התוכניות וההכנות נכנסות להילוך גבוה. הזמנות, קייטרינג, בירור מצב הכנת התפילין, תכנון קניית הכובע והבגדים וכל הנצרך, איזו שמחה איזו התלהבות, כל יום הוא שמחה חדשה, הרי מתקרבים עוד יום ליום קבלת התורה הפרטית של שיעלע יקירנו. אילו יכולנו היינו סופרים כל יום בשם ומלכות היום כך וכך ימים לבר מצוה, וההתרגשות של כולנו הוא כעין וכאפס לעומת התרגשותו של חתן הבר מצוה בכבודו ובעצמו, איה הסופר שיוכל לתאר ואיה העט שיוכל לצייר, אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו.
ליל ל"ג בעומר תשפ"א
הר מירון בוער כאש, השמחה הגדולה וההתלהבות עולה עד למעלה ראש, רבבות אלפי ישראל מפזזים ומכרכרים לכבוד התנא האלוקי רבן שמעון בר יוחאי, שמחים ועולזים בשמחתו הגדולה, יום קדוש הוא מבואו ועד צאתו, כל זרע יעקב יכבדוהו בבקשות ותחנונים עבור הכלל והפרט כל אחד והצטרכיותיו כל אחד ובקשותיו, והכל מתוך שמחה וצהלה להשפיע עלינו שפע רב טוב ברוח ובגשם. ופתאום ברגע אחד ההר עשן כולו מפני אשר ירד עליו האלוקים, וכמין אש יוצא מקודש הקדשים ושורף מ"ה נשמות קדושות וטהורות, שריפת נשמות וגופים קיימים כפשוטו ממש, ויחרד כל העם אשר במחנה חרדה גדולה עד למאוד, ויזעקו זעקה גדולה ומרה, פחד פחדים ואין איש יודע מי יבוא בסוד קדושים.
עד אשר נודע ומתפשט הידיעה המרה מכל.
אוי אוי שני אחים צעירים אהובים ונחמדים. משהל'ה איננו!! שיעל'ע איננו!! הלב ממאן להאמין המח ממאן מלקלוט. שתי נשמות קדושות וטהורות אשר לא טעמו בימיהם טעם חטא, וכל רצונם ומאוויים שאיפתם ותאוותם כל ימיהם הצעירים היה רק לעלות מעלה מעלה, להיות מוסיף והולך, לכבוש עוד ועוד פסגות מרוממות ונעלות, והנה אינם לפנינו עוד כי עלו ונתעלו בהאי קטירא ביקוד אש קודש ביום קדוש ובמקום קדוש, וילכו שניהם יחדיו אל המקום אשר אמר להם האלוקים, ושם גנוזים וטמונים תחת כסא כבודו ית' עד אשר יעמדו לקץ הימין.
אין דרך לבאר ואין יכולת לתאר גודל הצער ועומק הכאב המפלח כליות ולב, אשר הקיף את כל שכבות עם ישראל, ובכל קצות תבל נשפכו נחלי דמעות בבכי גדול ונורא, והתקיים כפשוטו וממשו וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ד', וירב בבת יהודה תאניה ואניה, כל לבב דווי וכל ראש לחלי.
ואם על הרחוקים כך על הקרובים על אחת כמה וכמה.
ועל אף שהננו מאמינים בני מאמינים באמונה פשוטה ותמימה, כי הכל מאתו ית' שמו לטובה, ואין לנו חלילה שום קושיות ושאלות תמיהות ותרעומות ח"ו, מ"מ הצער והכאב נורא מאוד וקשה כח הסבל, ואין בזה שום סתירה כלל וכלל, כי גם כשיודע אדם שמכתו טובה הוא לו האם יעלה על הדעת שבשביל זה אינו כואב לו, הרי רק שוטה אינו מרגיש בכאב הבא עליו, ובפרט בצער גדול כזה שהוא לאין ערוך מאבידת אבר, ולא לחינם קיבל אהרן הכהן שכר על שתיקתו רק כי הטבע אינו כן, וכדברי קדשו של הרמב"ן (ויקרא י, ג) שהיה אהרן בוכה בקול ואח"כ וידום, כי הטבע הוא לזעוק זעקות נוראות מהרגשת הכאב העמוק, ובתוך כאבו הנורא הצדיק וקיבל עליו אהרן את הדין וקידש בזה שם שמים.
ימי הקיץ תשפ"א
הכיסופים והערגה שתוקפים אותנו בכל רגע מרגעי החיים, כאשר בכל צעד ובכל שעל עומדים מול העיניים שתי דמויות ההוד במלוא יופיים וחיותם, וכאילו הם פה אך אינם.
מה הטעם לקום בבוקר בלי לשמוע קול שעון המעורר שהיינו רגילים לשמוע כל יום באשמורת, בלא לראותם בתמימות תפילתם, ובלא לשמוע בקשתם ללמוד עמהם קטע בגמרא או משנה חדשה שלא הבינו כ"כ. אוי על משכבם בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתי ולא מצאתי. ומה אכסוף נועם השבת כאשר היו גם נועם הנשמות כולם סביב כשתילי זיתים, איה קול השירה המשתפך ועולה, איה השמחה וההתלהבות דקדושה מכל דבר של קודש, איזה פנים יהיו לחגים מועדים ושאר יומי דפגרא הבאים עלינו, אוי אוי מה היה לנו!!
ועל כולם אוי לנו, כאשר שבת משוש לבנו, נהפך לאבל מחולנו, שבתו כל ההכנות ליום חגנו, יום הבר מצוה של שיעל'ע, ובמקומם נותנים אפר תחת פאר, מבטלים הזמנת התפילין הבתים והפרשיות, אין למי להכין הפשעטל ואין עם מי להתכונן ההלכות הנוגעות למעשה. גם לימוד הששה סדרים משניות נגדע בלימוד המשנה האחרונה בסיום מסכת תמיד, "מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", וכמה שעות לאחריו עלה ונתדבק בחי העולמים. יום י"ט אב תשפ"א אשר היה לנו המכובד מכל ימים, נהפך לאבל בכי ומקוננים, ובמקום ביום זה להתפאר באור תורה הבהיר, מדליקים נרות נשמה לעילוי נשמתו להאיר, ולעילוי נשמת אחיו אשר כאור הרקיע היה מזהיר, ועל אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים על בניי כי אינם ורחק ממני מנחם משיב נפשי, כלו בדמעות עיני חמרמרו מיעי, על זה היה דוה לבנו ועל אלה חשכו עיננו.
אוי הגעגועים אוי הגעגועים!! כל יום שעובר הבכי גובר והכאב חודר ודוקר כמדקרות חרב, ואין מנחם לנפשי האומללה, אין במה להתנחם ואין איך להתנחם, רק להתחזק באמונת אומן לקבל גזירת שמים באהבה, ולצפות בכליון עיניים ליום שיבוא לציון גואל ונזכה לתחיית המתים ברחמים רבים אמן.
ימי בין המצרים תשפ"א
א בליץ אין א דינער!! כברק ורעם מתגלגלים ובאים מחשבות חדשות, ומכות כמאה קורנוסים על שערי המח והלב, ומזדעקת מאליו קול קורא מסוף העולם ועד סופו, טאטע!! טאטע!! אבינו שבשמים הלוא בניך בני ציון היקרים מפז גולים בגלות נוראה גולה אחר גולה זה קרוב לאלפיים שנה, והשכינה הקדושה מייללת ומתאבלת על בניה כי אינם, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם (ברכות ג.), והצרה כפולה ומכופלת, כי גם בנים מבכים על אביהם ומתאבלים על שכינתא בגלותא, אוי כמה צער אוי כמה צרות תכפו עלינו בריבוי הגלויות כאשר מאות ורבבות בני ישראל נשרפו נהרגו ונשחטו על קדושת שמו ית', ושאר צרות שונות ומשונות פחד פחדים, ובכל צרתם של ישראל כביכול לו צר (תענית טז), ושכינה הקדושה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי (חגיגה טו), ועל דא וודאי קא בכינא אוי מה היה לנו!!
ובכל שנה ושנה בהגיע ימי בין המצרים ובפרט בליל המר והנמהר תשעה באב, מתעוררים ומתלהטים הגעגועים, אוי הגעגועים, המחשבות חותכות ודוקרות בהעלותנו על לבנו מה נהדר היה כאשר עמד ההיכל על עמדו ומקדש הקודש על מכונו, כהן גדול עומד ומשרת בבית המקדש ועזרות, חגים ושבתות מופתים ואותות, זבח ומנחה ושמן המשחה, עולה וזבחים ואישי ניחוחים, קדושה ונבואה וכבוד ד' נראה, אשרינו כאשר זכינו.
ועולה על כולנה, ימי החגים שבכל שנה, כאשר היו עולים עולי הרגלים שמה, משוררים כל מיני שירים בשמחה וריקודים, סופרים השעות והימים, וגם הלבבות מכינים, עד אשר זוכים לראות וליראות, תפארת ירושלים בין החומות, בית המקדש ועזרות, ובפרט השמחה פורצת הגבולות, כאשר המנורות בימי השואבה מאירות, ורוח הקודש משם שואבות, אשרי עין ראתה כל אלה!
ועתה חסרנו כל אלה, אוי אוי אוי, אש תוקד בקרבי בהעלותי על ליבי, כאשר שלח אש ממרומים ושרף וכילה הבית והעליה, וכל המקדש כולה, הלוא למשמע אוזן דאבה נפשינו, שבת משוש ליבנו כי נבטלו עולי רגלינו, ושוב אין לנו לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו, ואין מנחם לנפשי על כל אשר עולל לי ביום חרון אפו, אללי לי.
ועל אלה אני בוכיה בכל ליל תשעה באב, עיני עיני יורדה מים, על דרכי ציון האבלות מבלי באי מועד, מה הטעם לקום בבוקר בלי לשמוע קול שער ההיכל הנפתח שנשמע עד למרחוק (יומא לט) או קולו של הכרוז המעורר את אחיו הכהנים ונשמע עד ג' פרסאות (שם כ), איך ממשיכים את סדר היום בלי לראות את סדר העבודה בירושלים, איה הכהנים המקטירים והלוים המשוררים, איזה פנים יש לחגים בלי עולי הרגלים, ואיך מסיימים את היום בלי קרבנות תמידים ואישי ניחוחים.
וביום הזה נותנים אפר תחת פאר כאשר התפילין של מרא דעלמא דכתיב ביה מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, הושפל והורד לארץ, וכדברי המדרש (איכה א) השליך משמים ארץ תפארת ישראל, זו תפילין, וגם בני ישראל נמנעים מלהניחם כדין מתו המוטל לפניו ואבילות יום ראשון (או"ח סי' תקנ"ה). ומי יכין פשעטל כאשר אין סנהדרין ולשכת הגזית שממנו יוצא תורה ואורה לישראל, אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי, אהה אהה!!
לא נשאר לנו אלא לצפות ולייחל לזעוק לבקש ולהתחנן תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גליותנו וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ, ואז נשיר כולנו יחד סיום המשנה דמסכת תמיד מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת, ותחזינה עינו בשובך לציון ברחמים רבים אמן ואמן.
קטעי מחשבות והגיגים שנכתבו בדם ובדמע ע"י בעלי, הרב מענדל אנגלרד, לזכרם של בנינו האחים היקרים נשמות טהורות, הבחור היקר משה נתן נטע ז"ל והילד היניק יהושע ז"ל, אשר עלו ונתעלו במעלות הקדושים ביקוד אש שלהבת אורו של רשב"י בליל הקדוש ל"ג בעומר תנצב"ה.
המכתב נכתב לקראת יום י"ט אב שהיה אמור להיות יום הבר מצוה של הילד היניק וחכים יהושע ז"ל ובזיקה לימים אלו.
אוי הגעגועים אוי אוי
בס"ד, ערב ר"ח מנחם אב, שנת שכינת"א בגלותא, סמוך ונראה לחורבות ירושלים, שיבנה במהרה בימינו.
י"ט אב תש"פ
מסיבה קטנה בבית והתרגשות גדולה בלב, שיעל'ע היקר נהיה היום בן 12, הכל מתחיל להיות רציני יותר, עוד שנה יכנס לעול תורה ומצוות וצריכים להתכונן בכל המישורים גשמי כרוחני, מזמינים פרשיות תפילין אצל סופר מיוחד ביותר, וכן הבתים אצל מי שיש לו החומרות וההידורים לצאת לכל הדעות, גם על אולם צריכים לתת את הלב פן יהיה מאוחר, כי אצל שיעל'ע לא מתפשרים על כלום, כמו שבכל הנהגותיו הוא תובע מעצמו ושואף ליותר ויותר, כך גם בכל דבר הנוגע אליו מנסים להשיג את המירב בלי פשרות.
ראשית שנת תשפ"א
ימי הרחמים והסליחות, יש הרבה על מה להתפלל (עוד לא ידענו עד כמה...), שיעל'ע לוקח את הימים האלו בשיא הרצינות משתדל להיטיב דרכו, ומנסה להרגיל עצמו בהנהגות ראויות, משכים כל יום לסדר לימודו לפני התפילה, וגם תפילתו נראית כמופלא הסמוך לאיש, מעמיק במחשבתו בהבנת התפילה והפיוטים, אוהב לשיר שירי ערגה וגעגועים, מבקש ומתחנן 'מכניסי רחמים הכניסו רחמינו' ו'היה עם פיפיות שלוחי עמך', שופך נפשו ב'מרן דבשמיא לך מתחננן כעבדא דמתחנן למריה', ומתרומם ב'והשיאנו' ו'מלך רחמן רחם עלינו טוב ומטיב הדרש לנו', וכך עובר חודש תשרי בהתרוממות לב ונפש, אשרי העם שככה לו.
בתחילת חודשי החורף מתחיל בשאיפתו הגדולה של לימוד וסיום כל ששה סדרי משנה עד ליום הבר מצוה, מתכנן את צעדיו ומחלק את פרקיו דף ליום דף ליום, לומד ברצינות בלי פשרות, וכך בעקביות מסיים מסכת אחר מסכת וסדר אחר סדר, זרעים ומועד נשים ונזיקין, וגם קדשים מתחיל על מנת לסיים, והכל בעומק ההבנה, אינו מתבייש לשאול ולברר אצל גדולים ממנו להבין ולהשכיל, מפעם לפעם כשמגלים ע"י הצצה במשניות שלו שהיום יהיה עוד סיום, עורכים סעודה קטנה ושמחה, כי שמחתו הוא שמחת כולנו, וציפייתו לסיום הגדול הוא הציפיה של כל בני המשפחה, אשרינו שזכינו.
בד בבד אינו מניח משאיפותיו הנוספות, קונה לעצמו פנקס קטן (בדף הראשון חורט וכותב, חרם דרבינו גרשום להציץ פנימה, והכל בלי נדר) ומתחיל לרשום לעצמו קבלות קטנות שהם גדולות, וכמובן גם מקיימם במסירות ובעקביות בלי שום הנחות, לא לדבר מתחילת התפילה עד קדיש בתרא, לומר כל יום ברכות לפני מי שיענה אמן עליהם וכן לענות אמן על ברכות של אחרים, וגולת הכותרת לקום כל יום ללימוד קבוע שעה אחת לפני התפילה, ובשבת שתי שעות, כדי להספיק יותר ויותר "הרי השנה אני נהיה בר מצוה". ומה נהדר היה לראות מראה נלבב זה, ילד יושב בפינת ביהמ"ד בעדינות ובשקט, לומד וגורס חוק לימודו בלי לקום ולהביט סביבו, בלי לחפש שמישהו יראה אותו רק הוא והמשניות או הגמרא שלפניו בעולמו, אשרי עין ראתה כל אלה.
ח' אייר תשפ"א
הספירה לאחור החלה, 'מאה יום מהיום' הוא היום הגדול, מכינים מסיבה מרגשת, ותולים שלט גדול וצבעוני של לוח יומי, ממוספר לפי סדר הימים שיש עוד לספור ולהתרגש, וכמובן כל כמה ימים רשום איזה מסכת גומר שיעל'ע היום, ההתרגשות בשיאו התוכניות וההכנות נכנסות להילוך גבוה. הזמנות, קייטרינג, בירור מצב הכנת התפילין, תכנון קניית הכובע והבגדים וכל הנצרך, איזו שמחה איזו התלהבות, כל יום הוא שמחה חדשה, הרי מתקרבים עוד יום ליום קבלת התורה הפרטית של שיעלע יקירנו. אילו יכולנו היינו סופרים כל יום בשם ומלכות היום כך וכך ימים לבר מצוה, וההתרגשות של כולנו הוא כעין וכאפס לעומת התרגשותו של חתן הבר מצוה בכבודו ובעצמו, איה הסופר שיוכל לתאר ואיה העט שיוכל לצייר, אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו.
ליל ל"ג בעומר תשפ"א
הר מירון בוער כאש, השמחה הגדולה וההתלהבות עולה עד למעלה ראש, רבבות אלפי ישראל מפזזים ומכרכרים לכבוד התנא האלוקי רבן שמעון בר יוחאי, שמחים ועולזים בשמחתו הגדולה, יום קדוש הוא מבואו ועד צאתו, כל זרע יעקב יכבדוהו בבקשות ותחנונים עבור הכלל והפרט כל אחד והצטרכיותיו כל אחד ובקשותיו, והכל מתוך שמחה וצהלה להשפיע עלינו שפע רב טוב ברוח ובגשם. ופתאום ברגע אחד ההר עשן כולו מפני אשר ירד עליו האלוקים, וכמין אש יוצא מקודש הקדשים ושורף מ"ה נשמות קדושות וטהורות, שריפת נשמות וגופים קיימים כפשוטו ממש, ויחרד כל העם אשר במחנה חרדה גדולה עד למאוד, ויזעקו זעקה גדולה ומרה, פחד פחדים ואין איש יודע מי יבוא בסוד קדושים.
עד אשר נודע ומתפשט הידיעה המרה מכל.
אוי אוי שני אחים צעירים אהובים ונחמדים. משהל'ה איננו!! שיעל'ע איננו!! הלב ממאן להאמין המח ממאן מלקלוט. שתי נשמות קדושות וטהורות אשר לא טעמו בימיהם טעם חטא, וכל רצונם ומאוויים שאיפתם ותאוותם כל ימיהם הצעירים היה רק לעלות מעלה מעלה, להיות מוסיף והולך, לכבוש עוד ועוד פסגות מרוממות ונעלות, והנה אינם לפנינו עוד כי עלו ונתעלו בהאי קטירא ביקוד אש קודש ביום קדוש ובמקום קדוש, וילכו שניהם יחדיו אל המקום אשר אמר להם האלוקים, ושם גנוזים וטמונים תחת כסא כבודו ית' עד אשר יעמדו לקץ הימין.
אין דרך לבאר ואין יכולת לתאר גודל הצער ועומק הכאב המפלח כליות ולב, אשר הקיף את כל שכבות עם ישראל, ובכל קצות תבל נשפכו נחלי דמעות בבכי גדול ונורא, והתקיים כפשוטו וממשו וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ד', וירב בבת יהודה תאניה ואניה, כל לבב דווי וכל ראש לחלי.
ואם על הרחוקים כך על הקרובים על אחת כמה וכמה.
ועל אף שהננו מאמינים בני מאמינים באמונה פשוטה ותמימה, כי הכל מאתו ית' שמו לטובה, ואין לנו חלילה שום קושיות ושאלות תמיהות ותרעומות ח"ו, מ"מ הצער והכאב נורא מאוד וקשה כח הסבל, ואין בזה שום סתירה כלל וכלל, כי גם כשיודע אדם שמכתו טובה הוא לו האם יעלה על הדעת שבשביל זה אינו כואב לו, הרי רק שוטה אינו מרגיש בכאב הבא עליו, ובפרט בצער גדול כזה שהוא לאין ערוך מאבידת אבר, ולא לחינם קיבל אהרן הכהן שכר על שתיקתו רק כי הטבע אינו כן, וכדברי קדשו של הרמב"ן (ויקרא י, ג) שהיה אהרן בוכה בקול ואח"כ וידום, כי הטבע הוא לזעוק זעקות נוראות מהרגשת הכאב העמוק, ובתוך כאבו הנורא הצדיק וקיבל עליו אהרן את הדין וקידש בזה שם שמים.
ימי הקיץ תשפ"א
הכיסופים והערגה שתוקפים אותנו בכל רגע מרגעי החיים, כאשר בכל צעד ובכל שעל עומדים מול העיניים שתי דמויות ההוד במלוא יופיים וחיותם, וכאילו הם פה אך אינם.
מה הטעם לקום בבוקר בלי לשמוע קול שעון המעורר שהיינו רגילים לשמוע כל יום באשמורת, בלא לראותם בתמימות תפילתם, ובלא לשמוע בקשתם ללמוד עמהם קטע בגמרא או משנה חדשה שלא הבינו כ"כ. אוי על משכבם בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתי ולא מצאתי. ומה אכסוף נועם השבת כאשר היו גם נועם הנשמות כולם סביב כשתילי זיתים, איה קול השירה המשתפך ועולה, איה השמחה וההתלהבות דקדושה מכל דבר של קודש, איזה פנים יהיו לחגים מועדים ושאר יומי דפגרא הבאים עלינו, אוי אוי מה היה לנו!!
ועל כולם אוי לנו, כאשר שבת משוש לבנו, נהפך לאבל מחולנו, שבתו כל ההכנות ליום חגנו, יום הבר מצוה של שיעל'ע, ובמקומם נותנים אפר תחת פאר, מבטלים הזמנת התפילין הבתים והפרשיות, אין למי להכין הפשעטל ואין עם מי להתכונן ההלכות הנוגעות למעשה. גם לימוד הששה סדרים משניות נגדע בלימוד המשנה האחרונה בסיום מסכת תמיד, "מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", וכמה שעות לאחריו עלה ונתדבק בחי העולמים. יום י"ט אב תשפ"א אשר היה לנו המכובד מכל ימים, נהפך לאבל בכי ומקוננים, ובמקום ביום זה להתפאר באור תורה הבהיר, מדליקים נרות נשמה לעילוי נשמתו להאיר, ולעילוי נשמת אחיו אשר כאור הרקיע היה מזהיר, ועל אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים על בניי כי אינם ורחק ממני מנחם משיב נפשי, כלו בדמעות עיני חמרמרו מיעי, על זה היה דוה לבנו ועל אלה חשכו עיננו.
אוי הגעגועים אוי הגעגועים!! כל יום שעובר הבכי גובר והכאב חודר ודוקר כמדקרות חרב, ואין מנחם לנפשי האומללה, אין במה להתנחם ואין איך להתנחם, רק להתחזק באמונת אומן לקבל גזירת שמים באהבה, ולצפות בכליון עיניים ליום שיבוא לציון גואל ונזכה לתחיית המתים ברחמים רבים אמן.
ימי בין המצרים תשפ"א
א בליץ אין א דינער!! כברק ורעם מתגלגלים ובאים מחשבות חדשות, ומכות כמאה קורנוסים על שערי המח והלב, ומזדעקת מאליו קול קורא מסוף העולם ועד סופו, טאטע!! טאטע!! אבינו שבשמים הלוא בניך בני ציון היקרים מפז גולים בגלות נוראה גולה אחר גולה זה קרוב לאלפיים שנה, והשכינה הקדושה מייללת ומתאבלת על בניה כי אינם, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם (ברכות ג.), והצרה כפולה ומכופלת, כי גם בנים מבכים על אביהם ומתאבלים על שכינתא בגלותא, אוי כמה צער אוי כמה צרות תכפו עלינו בריבוי הגלויות כאשר מאות ורבבות בני ישראל נשרפו נהרגו ונשחטו על קדושת שמו ית', ושאר צרות שונות ומשונות פחד פחדים, ובכל צרתם של ישראל כביכול לו צר (תענית טז), ושכינה הקדושה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי (חגיגה טו), ועל דא וודאי קא בכינא אוי מה היה לנו!!
ובכל שנה ושנה בהגיע ימי בין המצרים ובפרט בליל המר והנמהר תשעה באב, מתעוררים ומתלהטים הגעגועים, אוי הגעגועים, המחשבות חותכות ודוקרות בהעלותנו על לבנו מה נהדר היה כאשר עמד ההיכל על עמדו ומקדש הקודש על מכונו, כהן גדול עומד ומשרת בבית המקדש ועזרות, חגים ושבתות מופתים ואותות, זבח ומנחה ושמן המשחה, עולה וזבחים ואישי ניחוחים, קדושה ונבואה וכבוד ד' נראה, אשרינו כאשר זכינו.
ועולה על כולנה, ימי החגים שבכל שנה, כאשר היו עולים עולי הרגלים שמה, משוררים כל מיני שירים בשמחה וריקודים, סופרים השעות והימים, וגם הלבבות מכינים, עד אשר זוכים לראות וליראות, תפארת ירושלים בין החומות, בית המקדש ועזרות, ובפרט השמחה פורצת הגבולות, כאשר המנורות בימי השואבה מאירות, ורוח הקודש משם שואבות, אשרי עין ראתה כל אלה!
ועתה חסרנו כל אלה, אוי אוי אוי, אש תוקד בקרבי בהעלותי על ליבי, כאשר שלח אש ממרומים ושרף וכילה הבית והעליה, וכל המקדש כולה, הלוא למשמע אוזן דאבה נפשינו, שבת משוש ליבנו כי נבטלו עולי רגלינו, ושוב אין לנו לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו, ואין מנחם לנפשי על כל אשר עולל לי ביום חרון אפו, אללי לי.
ועל אלה אני בוכיה בכל ליל תשעה באב, עיני עיני יורדה מים, על דרכי ציון האבלות מבלי באי מועד, מה הטעם לקום בבוקר בלי לשמוע קול שער ההיכל הנפתח שנשמע עד למרחוק (יומא לט) או קולו של הכרוז המעורר את אחיו הכהנים ונשמע עד ג' פרסאות (שם כ), איך ממשיכים את סדר היום בלי לראות את סדר העבודה בירושלים, איה הכהנים המקטירים והלוים המשוררים, איזה פנים יש לחגים בלי עולי הרגלים, ואיך מסיימים את היום בלי קרבנות תמידים ואישי ניחוחים.
וביום הזה נותנים אפר תחת פאר כאשר התפילין של מרא דעלמא דכתיב ביה מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, הושפל והורד לארץ, וכדברי המדרש (איכה א) השליך משמים ארץ תפארת ישראל, זו תפילין, וגם בני ישראל נמנעים מלהניחם כדין מתו המוטל לפניו ואבילות יום ראשון (או"ח סי' תקנ"ה). ומי יכין פשעטל כאשר אין סנהדרין ולשכת הגזית שממנו יוצא תורה ואורה לישראל, אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי, אהה אהה!!
לא נשאר לנו אלא לצפות ולייחל לזעוק לבקש ולהתחנן תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גליותנו וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ, ואז נשיר כולנו יחד סיום המשנה דמסכת תמיד מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת, ותחזינה עינו בשובך לציון ברחמים רבים אמן ואמן.
