הנושאים החמים
"שוליייי איפה את??? את חייבת לראות. אייפון12 מיני בצבע סגול חדש מעלףףףףףף מתאים לך בול ללק של הקמיצהההה!!!111 גם 12 תשלומים גם לא תופס מסגרת קייס מתנה את עפההה לשמור לך??? "
מלכתחילה היא למדה במגמת הוראה. רק כשהתעודה כבר הייתה בידה, התברר לה שהיא מביאה בשורה רק למי שאמא שלה או סבא שלה. לנערה פשוטה כמוה גם מילוי מקום אינו מובטח.
היא הייתה זקוקה לכסף. ההורים נתנו קצת, לא מה שמספיק לגיל. הרבה כסף אין להם, מושגים מהדור הקודם יש להם. המשוואה נותנת נעלם אחד: כסף.
השיגה בסוף עבודה כקופאית במיני-סופר-מרקט. ממש ליד הבית, בחולון. לא מה שהייתה מאחלת לעצמה – אבל שקילות-קבלת כסף-נתינת עודף-הוצאת חשבונית במשך חודש, נתנו לה בסוף סכום נחמד, מספיק בהחלט לגיל, אפילו קצת מעבר.
לא התלוננה. לא היה על מה, בעיקר לא למי. אט אט התגברה גם על הרתיעה הראשונית מהקופאיות האחרות. קורל, שירלי, לינור – לא היו בסגנון הבנות איתן למדה כל השנים. את השנים שהיא השקיעה במגמת ההוראה – הן השקיעו ב"מגמת קופאיות". הסלידה הפכה די מהר לידידות; חברות; בילוי משותף; אימוץ מנהגים, קדושים יותר או פחות. בעיקר פחות.
היה דבר אחד. הטלפון הטיפש, על זה הן לא היו יכולות לסלוח לה. "אפשר לשים אותו במוזיאון יחד איתך", סנטו בה לא פעם. חולון מלאה במוזיאונים. סוג של בדיחה מקומית. דווקא היו בטלפון הטיפש הזה הודעות כתובות, מבחינתה הייתה יכולה לחיות איתו עוד הרבה שנים, להסתדר. האיטיות? בירכה עליה בסתר ליבה. היא זו שמונעת ממנה לשקוע בו את המעט שעוד נותר לה.
עכשיו, קורל בעזריאלי, באפל-סטור הנוצץ, המזמין, היוקרתי. גם היא עוד חמש דקות שם. אז למה היא לא עונה לה כבר? בחיוב, כמובן?
חשבה פעם, חשבה פעמיים. מה מציק לה כל כך?
>>>
רבי יחזקאל. כך כינתה אותו בליבה, יכול להיות שקוראים לו בכלל רבי ישעיהו. יהודי מבוגר, זקנו מגודל, אפור. חליפתו ארוכה, מהוהה – אך שלמה, נקייה מכל כתם. בכל יום שישי היה נכנס למכולת, מבצע את אותן פעולות בעל פה. לוקח סלסילה מהכניסה, מניח בה חצי-חלה פעמיים מבלי לברור כלל. ממלא קרטון בעוגיות פרווה מסוגים שונים, בקבוק יין-פטישים בסיסי, ניגש לקופה לשלם.
עקבה אחריו, לא יודעת למה. שמחה כשניגש לקופה "שלה", פניו נעימות, מחייכות. רבים הסתכלו עליה, כבר התרגלה לצערה. אבל הוא, המבט שלו היה כל כך שונה...
איך זה שדווקא מבט כל כך לא חודר גרם לליבה לנתר? הייתה בו הבנה. היה בו אישור. היו בו תנחומים. כאילו הוא יודע את כל סיפור חייה, תקוותיה, אכזבותיה. יודע שהיא אמורה להיות הרחק, שהיא כאן רק בינתיים, ממש בינתיים עד שתמצא משהו שמתאים לה. הוא ידע זאת, אין לה ספק. ידע, כמו אישר אותה במבטו, קיווה עמה לעתיד טוב יותר.
רק אמר: "תודה רבה". במבטא אשכנזי-אמריקאי מוטעם, כבד ומכובד. גרר את רגליו הלאה משם, עד השבוע הבא.
>>>
"טוב לי עם הטלפון שלי", הקלידה חזרה במאמץ, שוברת את המקש על כל אות. ההד זימר לה בחזרה, במשב רוח של ניגון עממי: טוב לי, טוב לי.
מלכתחילה היא למדה במגמת הוראה. רק כשהתעודה כבר הייתה בידה, התברר לה שהיא מביאה בשורה רק למי שאמא שלה או סבא שלה. לנערה פשוטה כמוה גם מילוי מקום אינו מובטח.
היא הייתה זקוקה לכסף. ההורים נתנו קצת, לא מה שמספיק לגיל. הרבה כסף אין להם, מושגים מהדור הקודם יש להם. המשוואה נותנת נעלם אחד: כסף.
השיגה בסוף עבודה כקופאית במיני-סופר-מרקט. ממש ליד הבית, בחולון. לא מה שהייתה מאחלת לעצמה – אבל שקילות-קבלת כסף-נתינת עודף-הוצאת חשבונית במשך חודש, נתנו לה בסוף סכום נחמד, מספיק בהחלט לגיל, אפילו קצת מעבר.
לא התלוננה. לא היה על מה, בעיקר לא למי. אט אט התגברה גם על הרתיעה הראשונית מהקופאיות האחרות. קורל, שירלי, לינור – לא היו בסגנון הבנות איתן למדה כל השנים. את השנים שהיא השקיעה במגמת ההוראה – הן השקיעו ב"מגמת קופאיות". הסלידה הפכה די מהר לידידות; חברות; בילוי משותף; אימוץ מנהגים, קדושים יותר או פחות. בעיקר פחות.
היה דבר אחד. הטלפון הטיפש, על זה הן לא היו יכולות לסלוח לה. "אפשר לשים אותו במוזיאון יחד איתך", סנטו בה לא פעם. חולון מלאה במוזיאונים. סוג של בדיחה מקומית. דווקא היו בטלפון הטיפש הזה הודעות כתובות, מבחינתה הייתה יכולה לחיות איתו עוד הרבה שנים, להסתדר. האיטיות? בירכה עליה בסתר ליבה. היא זו שמונעת ממנה לשקוע בו את המעט שעוד נותר לה.
עכשיו, קורל בעזריאלי, באפל-סטור הנוצץ, המזמין, היוקרתי. גם היא עוד חמש דקות שם. אז למה היא לא עונה לה כבר? בחיוב, כמובן?
חשבה פעם, חשבה פעמיים. מה מציק לה כל כך?
>>>
רבי יחזקאל. כך כינתה אותו בליבה, יכול להיות שקוראים לו בכלל רבי ישעיהו. יהודי מבוגר, זקנו מגודל, אפור. חליפתו ארוכה, מהוהה – אך שלמה, נקייה מכל כתם. בכל יום שישי היה נכנס למכולת, מבצע את אותן פעולות בעל פה. לוקח סלסילה מהכניסה, מניח בה חצי-חלה פעמיים מבלי לברור כלל. ממלא קרטון בעוגיות פרווה מסוגים שונים, בקבוק יין-פטישים בסיסי, ניגש לקופה לשלם.
עקבה אחריו, לא יודעת למה. שמחה כשניגש לקופה "שלה", פניו נעימות, מחייכות. רבים הסתכלו עליה, כבר התרגלה לצערה. אבל הוא, המבט שלו היה כל כך שונה...
איך זה שדווקא מבט כל כך לא חודר גרם לליבה לנתר? הייתה בו הבנה. היה בו אישור. היו בו תנחומים. כאילו הוא יודע את כל סיפור חייה, תקוותיה, אכזבותיה. יודע שהיא אמורה להיות הרחק, שהיא כאן רק בינתיים, ממש בינתיים עד שתמצא משהו שמתאים לה. הוא ידע זאת, אין לה ספק. ידע, כמו אישר אותה במבטו, קיווה עמה לעתיד טוב יותר.
רק אמר: "תודה רבה". במבטא אשכנזי-אמריקאי מוטעם, כבד ומכובד. גרר את רגליו הלאה משם, עד השבוע הבא.
>>>
"טוב לי עם הטלפון שלי", הקלידה חזרה במאמץ, שוברת את המקש על כל אות. ההד זימר לה בחזרה, במשב רוח של ניגון עממי: טוב לי, טוב לי.
