בס"ד
אלי אחי האהוב.
את המכתב שלך מצאתי כבר ביום הראשון של הזמן. בין החולצות המגוהצות. בכיתי כשקראתי. פתאום הכול צף לי. כל הכאב שהודחק, ולא ידעתי עד כמה הוא גדול ונוכח. נס שאף אחד לא היה אתי בחדר.

בקשת כמה דקות, קבלת הרבה מעבר. באמת חשבת שזה יעבור ככה? שזה לא יחדור למקום הכי רגיש ופצוע בפנים?

אני שמח שכתבת. נראה לי שזו פעם ראשונה שאתה מדבר על זה. עד היום כעסת או שתקת. הרגשתי שאתה רק רוצה לפרוק את כל הזעם שלך על כולנו. על כל העולם. שמה שמעניין אותך זה רק אתה והחברים שלך. שאתה לא רואה כלום ממטר. לא את הכאב בעיניים של אבא ואימא. לא את המבטים של האחים הקטנים שמבולבלים מכל המושגים החדשים שאתה מכניס חופשי בלי למצמץ. לא מהשם של המשפחה שהוכתם ללא תקנה.

ולא אותי, אחיך התאום. הלב שלי כבר נקרע כל פעם מחדש. מרגיש שאבדתי אותך. כל השנים שצעדנו ביחד. הרגשנו אחד את השני בלי מילים. כולם התפעלו מהיופי המושלם של הקשר בינינו. איך הראש שלנו עובד ביחד. משהו מדהים.

אני יודע שלא כל האחים ככה. וגם לא כל התאומים. תמיד התגאיתי בקשר המיוחד. היית בשבילי הכול. וברגע אחד, כאילו שכחת הכול? לא אכפת לך מכלום. אבדתי את האח המדהים שלי. קבלתי מישהו חדש. זר ומנוכר כל כך. מיום ליום הכרתי אותך פחות ופחות. אני כועס על עצמי לפעמים שלא שמתי לב איך הכול התחיל להידרדר. שלא נדלקו לי נורות אדומות כבר מההתחלה. כשהחלטת לעזוב את הישיבה המעולה שכל כך השקעת כדי להתקבל אליה. הלכת לחפש לך ישיבה פתוחה יותר. לא הבנתי מה עובר עליך. ואתה, לא שיתפת. רק שתקת בשקט מוזר כזה. אולי הייתי עסוק מדי. אולי לא רציתי לשאול ולא להבין. קיוויתי שזה משהו חולף. לא ייתכן אחרת. נכון? הרי כל הסיפורים קורים רק במשפחות אחרות. אולי כאלו של בעלי תשובה או שיש בעיות בבית. לא אצלנו, משפחה מיוחסת ומכובדת.

אז התעלמתי. היה קשה. אבל שתקתי. השתדלתי לכבד אותך. לא לשאול, לא להעיר, לא להטיף. שתקתי גם כשקנית את התומך כשר. אפילו חיפיתי עליך, כדי שההורים לא ידעו. שלא יצטערו. חשבתי שאם אזרום אתך, תישאר אתי. תסתפק בזה.

אבל כנראה שזה לא הספיק לך. לאט אבל בטוח המשכת להתרחק. כל פעם בצעד נוסף. ועדיין התאפקתי. עד אותו היום בו חבטה המציאות בפניי. "חתיכת פרחח האח שלך, אה?" כמו גצים בוערים צרבו בי המילים. הזלזול, ההשפלה הנוראית.

כשחזרתי הביתה, נפגשנו. פתאום ראיתי אותך במבט אחר. דרך עיניו של בנצי החברותא. פרחח, אה? המילים שרפו אותי שוב. הבטתי בך. בבלורית שגדלה, במבט האחר, בסגנון הדיבור השונה שסיגלת לעצמך. אתה אומר שגרמתי לך לצלקות עם המילים שלי. יש לך מושג עם איזה כוויות אני מתמודד? ולא רק מול אח. מול כל החברה. זה לא רק בנצי. זה כולם. השכנים, המשפחה, החברים.

אתה טוען שהדרך שלך קשה משלי. ניסית פעם לחשוב עם מה אני מתמודד? מה עובר על ילד טוב שרוצה לגדול ונאלץ לספוג כל כך הרבה כי אח שלו החליט לעשות מה שבא לו?

ועוד משהו, אם כבר פתחת את העניין. אתה טוען שאתה עובד קשה על הדרך החדשה שלך. שאתה מזיע כדי לבנות את עצמך מחדש. אני אנסה להתאפק ולא לשאול אותך מי אשם בדרך שנהרסה לך. וזה לא קל לי, שתדע.

רוצה רק שתקבל מבט אמתי אל החיים שלי. הילד הטוב שצועד בתלם. זה שאני לומד בישיבה מעולה, זה לא אומר שאני מלקק דבש. אני יושב באולם ממוזג ולא מטגן שניצלים. לכן החיים שלי קלים? אתה מזיע במטבח ואני מזיע על כל דף גמרא. ועוד מבחן וסוגיה. נלחם כדי לשבת וללמוד שעות. סדרים מלאים בלי חיפופים. נראה לך שזה קל? שזה מגיע ברגל? שלי אין התמודדויות ויצרים? רק לך? אבל אני בחרתי בדרך הקשה, אלי. לא בורח למסגרות אחרות. ולא בורח גם בתוך המסגרת הנוצצת שלי. תאמין לי או לא, אבל גם במקום שאתה חושב שהוא הכי שמור בעולם, גם בו לא חסרות התמודדויות. לא רוצה לפרט, לא נעים. אבל לפחות חלק מהדברים שציינת בגאווה שאתה מתמודד איתם בגבורה, אתה ממש בטוח שלי אין אופציות פה? בישיבה המעולה? אז תדע שאתה טועה. רק כדי שיהיו לך פרופורציות.

אז עזוב אותך מהשוואות למי קל ולמי קשה, כי לעולם לא תוכל לדעת ולהבין. וגם אני לא, מודה. כולנו מתמודדים עם החיים הלוא פשוטים האלו. ואם כבר מתמודדים, למה שלא נעשה את זה ביחד?
קראתי את המכתב שלך אין ספור פעמים. הוא כבר מקומט וכמעט קרוע. מחכה לי כל לילה מתחת לכרית. אין לי כוח לבכות. אין לי כוח להישרף כל פעם מחדש. חשבתי המון מה לכתוב לך. אמרתי כבר, זה טוב שהנושא נפתח בינינו. כמה שזה כואב עדיף לדבר מאשר להתייסר בשקט. מוכרח להודות שאני מעריך את הצעד והאומץ שלך. מרגיש פתאום שלא אבדת לי לגמרי. שחלק מאלי הישן נשאר. האומץ והכנות שלך כמו שהכרתי תמיד, נותנים לי פתח של תקווה שדברים ישתנו.

נותנים לי גם רצון לדבר אתך באמת. מלב אל לב. כמה שאני כועס עליך כנראה שאני עדיין אוהב. לא יודע מה אתך, מאמין שלב מרגיש לב. וכמים הפנים לפנים. אני כותב לך מדם לבי. מאמין שתבין אותי יותר מתמיד. זו התקווה שלי, אלי. מתגעגע אליך ממש. נפגש בשבת?
  • dock-5539524__480.jpg
    dock-5539524__480.jpg
    KB 20.3 · צפיות: 454