הנושאים החמים
רואה אותן ממלאות את החנויות, את המדרכות, את הגנים. נמצאות בכל מקום, מחוות דעה, מלאות במלל נרגש ועירני, מפיחות רוח חיים בכל מטר רבוע.
הבנות שלנו.
רואה אותן ברחובות בימים של אלול ותשרי, ומרגישה על בשרי משמעות נוספת למילים "ימים נוראים". בתחילה הלכתי כאובה, מיוסרת. רואה את האלול שלהן נמוג ומתפוגג, את הקדושה והלהט האופיניים לימי היסודי והתיכון - שאינם קיימים ברחוב. נזכרת בגעגוע ומשווה לאלול שלי בגילן, ומבכה את עוד אחת מתוצאות הקורונה הנוראות: הבנות שלנו בבית בימים הכי נעלים. הבנות שלנו מתהלכות באפס מעשה והוגות "משעמם לי" בימים מלאי מעש.
שם, ברחוב, לא מורגשת חרדת הדין, דגים שבים רועדים והן אינן יודעות. אינן חוות. מנותקות. אהה. מי ייתן לי כנסי תשובה ושירה בצוותא כבימים עברו. איכה ישבה בדד ובריחוק שני מטרים נערתי התמה: אזניות תקועות בצידי ראשה והיא מסכמת במרץ שיעור מתימטיקה טלפוני בעשרת ימי תשובה. על אלה הייתי בוכיה, מביטה בכאב מר, מתקשה להכיל וזועקת: על מה עשה לנו האלוקים ככה.
ואז ניצתה ההארה. תורה לך, אדון כל ההארות, על הצתה הזו, אף כי מאוחרת היא.
"אז את שומעת? כל כך התאכזבתי, הילדה ישבה ליד השולחן ולא ידעה כלום! זאת ילדה שמבינה ויודעת, יש לה שפה עשירה! ופתאום יושבים ליד השולחן והיא לא יודעת כלום!"
המקום: גינה שכונתית שוקקת.
הזמן: יו"ט שני של ראש השנה, שעת בין ערביים זהובה.
קרניים אחרונות מפזזות מעל ראשי האילנות, ואני מנסה לצותת, ככל שאזני מגעת ממרחק תואם הנחיות משה"ב, להמשך השיחה המתנהלת לה משמאלי.
'מענין למה הילדה שלה לא ספרה כלום' אני תוהה לי, מנסה להמציא אלף נסיבות שתיתכנה.
ההיא, בינתיים, התכופפה לשלוף בקבוק מסל העגלה, ענתה לשאלה של אחד מילדיה ותחבה רבע אגס לפה פעור נוסף:
"אז את מבינה? היינו צריכים בידוד ולא שלחתי אותה לגן! ומה קבלתי? ילדה בורה, לא יודעת כלום! לא ראש השנה, לא שופר, לא רימון ולא תפוח בדבש! מה אני אגיד לך? התאכזבתי. מי ילמד אותן עכשיו? מה היא תדע על יום הכיפורים ועל סוכות?..."
המונולג הזה המשיך שם, משמאלי, אבל אני כבר הייתי הרחק משם. נועצת מבטים מבוהלים בעשרות בני התשחורת שקיפצו מולי בשמלות ובמלמלות, בווסטים ובפפיונים תואמים: האמנם?
האם עומד לגדול כאן דור חלול כשדה בור? ריק וריקני, מגשש בערפל, כבד ראיה בעולמו?!
אין גנים, אין בתי ספר, אין קישוטי כיתה ואין שעורי מלאכה לקראת סוכות... לא ציור דגה גדולה ויונה מתפלל בתוכה, ולא קשקוש מרהיב של ארבעת המינים.. ובלעדיהם? לעמי ארצות היינו? לבורים דמינו?!
ופתאום הכתה בי ההכרה הזאת. כן.
קבלנו אותן בחזרה.
אי אז, לפני למעלה משמונים שנה, החלה שרה שנירר בפעילות של הוראת שעה. הפקדנו את בנותינו בידיהן של מורות מסורות, נתנו בידיהן את שרביט ההסברה, לאלף בנותינו בינה מהו אלול ומהו סדר התפילות בראש השנה. סמכנו עליהן שהן כבר תדענה להמחיש יפה וברתק את מפטיר דיונה, ולו היינו עוצרים אשתקד אם מזדמנת בשאלה: "האם כבר הסברת לבתך מה לעשות במקרה ששכחה "משיב הרוח"?" ודאי היתה עונה בבטחון: "אני? איפה... אבל בטח המורה לדינים כבר תלמד ותבחן על כך..."
אז היו לנו שליחי ציבור.
המורה לדינים היתה שליחת ציבור ללימוד הלכות אקטואליות, על המורה ליהדות סמכנו שתכניס תחושת רוממות הימים ומשמעותם, שעורי מוסר יהדהדו בנפש הבת את זעקת 'אלול' המפורסמת והרכזת החברתית תטעים טעמם של "הימים הנחמדים".
כולם ישרתו נאמנה את מטרותינו, כולם ברורים וכולם פותחים את פיהם כדי שאנו נשב כבני מלכים סביב השולחן, בנינו ידעו פרשה ופישרה, יתמצאו במרחבי הזמן ובחובתם בעולמם, ולנו ישאר רק לפנות את השולחן אחרי הסעודה...
האמנם?
וכשאין שעור דינים, יהדות ותורה בקיאות? מה אז? בנותינו כזוויות מחוטבות?
אז זהו, שלא.
הנה הגיעה העת ליטול חזרה את המושכות.
רצתה יד ההשגחה ובתקופה זו קבלנו חזרה את בנותינו אלינו הביתה. כאן, בצל חל"ת, גל שני וסגר, בין מטבח וכירה מבעבעים, הנה עומדות להן אם ובת במטבח, ופתאום נזרקות שאלות לחלל: "אמא, למה אוכלים ראש של דג?" וגם: "אמא, למה אסור לנעול נעליים מעור ביום הכיפורים? מותר לשים משחה על הפצע? ולמה דוקא שלושה הדסים ולא יותר?"
איזה יופי של שאלות! הן פותחות לנו פתח להסביר ולבאר, להמשיל ולספר, להטעים ולחדד. ואם היא לא שואלת? "את פתח לו!" אדרבא, נהיה אנחנו אלה שמייצרות שיח רוחני בבית, נתאר, אולי בלית ברירה, אולי בלי כישורי רטוריקה מרשימים, אבל עם המון אהבה, איך נראתה שמחת בית השואבה בבית המקדש, איך נזרקו לפידים אל על ולא נפלו מידיו של רבן גמליאל... אדרבא! די לנו לסמוך על שליחותם של אחרים, כבר אין במה להשקיט מצפון אמהי ש"בכיתה כבר יסבירו לה... יערכו מבצע על תפילה ועוד אחד על בין אדם לחברו..." אין לה אף מורה אחרת מלבדך, אמא! אם לא תסבירי לה איש לא יעשה זאת! המחיר יהיה נערה שאינה יודעת מאומה, רחוקה מנותקת מידיעה ומהבנה, ולא היינו רוצות להתנסות ב"הבור ריק אין בו מים"...
אבל...
"אבל אני לא מורה. ואין לי מושג איך. ואין לי דפים, ולוח, ומה הקשר שפתאום אתחיל להרצות לה. אני לא מונחת בחומר. צריכה בעצמי לקרא ולהתרענן... זה לא התחום שלי, כבר מזמן עשיתי הסבה...."
ואף על פי כן:
"ותהי המשרה על שכמו..." (ישעיהו ט',ה')
במקום שאין אנשים נהיה אנחנו מורות, מחנכות ורכזות. ותתפלאו, לב של אמא עושה זאת טוב מכולן, פלוס תבנית או שתיים מהבילות מתנור משפחתי.
ואנחנו יכולות.
מגמגמים בהתחלה, תתכוננו לזה, אבל הן תולות בך עיניים קשובות שגורמות לך להרהר בכישרונות חבויים שיוצאים לאור בצוק העיתים.
ואיך אפשר שלא להזכיר את מאמר חז"ל הקדושים: "מצוה בו יותר מבשלוחו..." (קידושין מא)
גמר חתימה טובה!
הבנות שלנו.
רואה אותן ברחובות בימים של אלול ותשרי, ומרגישה על בשרי משמעות נוספת למילים "ימים נוראים". בתחילה הלכתי כאובה, מיוסרת. רואה את האלול שלהן נמוג ומתפוגג, את הקדושה והלהט האופיניים לימי היסודי והתיכון - שאינם קיימים ברחוב. נזכרת בגעגוע ומשווה לאלול שלי בגילן, ומבכה את עוד אחת מתוצאות הקורונה הנוראות: הבנות שלנו בבית בימים הכי נעלים. הבנות שלנו מתהלכות באפס מעשה והוגות "משעמם לי" בימים מלאי מעש.
שם, ברחוב, לא מורגשת חרדת הדין, דגים שבים רועדים והן אינן יודעות. אינן חוות. מנותקות. אהה. מי ייתן לי כנסי תשובה ושירה בצוותא כבימים עברו. איכה ישבה בדד ובריחוק שני מטרים נערתי התמה: אזניות תקועות בצידי ראשה והיא מסכמת במרץ שיעור מתימטיקה טלפוני בעשרת ימי תשובה. על אלה הייתי בוכיה, מביטה בכאב מר, מתקשה להכיל וזועקת: על מה עשה לנו האלוקים ככה.
ואז ניצתה ההארה. תורה לך, אדון כל ההארות, על הצתה הזו, אף כי מאוחרת היא.
"אז את שומעת? כל כך התאכזבתי, הילדה ישבה ליד השולחן ולא ידעה כלום! זאת ילדה שמבינה ויודעת, יש לה שפה עשירה! ופתאום יושבים ליד השולחן והיא לא יודעת כלום!"
המקום: גינה שכונתית שוקקת.
הזמן: יו"ט שני של ראש השנה, שעת בין ערביים זהובה.
קרניים אחרונות מפזזות מעל ראשי האילנות, ואני מנסה לצותת, ככל שאזני מגעת ממרחק תואם הנחיות משה"ב, להמשך השיחה המתנהלת לה משמאלי.
'מענין למה הילדה שלה לא ספרה כלום' אני תוהה לי, מנסה להמציא אלף נסיבות שתיתכנה.
ההיא, בינתיים, התכופפה לשלוף בקבוק מסל העגלה, ענתה לשאלה של אחד מילדיה ותחבה רבע אגס לפה פעור נוסף:
"אז את מבינה? היינו צריכים בידוד ולא שלחתי אותה לגן! ומה קבלתי? ילדה בורה, לא יודעת כלום! לא ראש השנה, לא שופר, לא רימון ולא תפוח בדבש! מה אני אגיד לך? התאכזבתי. מי ילמד אותן עכשיו? מה היא תדע על יום הכיפורים ועל סוכות?..."
המונולג הזה המשיך שם, משמאלי, אבל אני כבר הייתי הרחק משם. נועצת מבטים מבוהלים בעשרות בני התשחורת שקיפצו מולי בשמלות ובמלמלות, בווסטים ובפפיונים תואמים: האמנם?
האם עומד לגדול כאן דור חלול כשדה בור? ריק וריקני, מגשש בערפל, כבד ראיה בעולמו?!
אין גנים, אין בתי ספר, אין קישוטי כיתה ואין שעורי מלאכה לקראת סוכות... לא ציור דגה גדולה ויונה מתפלל בתוכה, ולא קשקוש מרהיב של ארבעת המינים.. ובלעדיהם? לעמי ארצות היינו? לבורים דמינו?!
ופתאום הכתה בי ההכרה הזאת. כן.
קבלנו אותן בחזרה.
אי אז, לפני למעלה משמונים שנה, החלה שרה שנירר בפעילות של הוראת שעה. הפקדנו את בנותינו בידיהן של מורות מסורות, נתנו בידיהן את שרביט ההסברה, לאלף בנותינו בינה מהו אלול ומהו סדר התפילות בראש השנה. סמכנו עליהן שהן כבר תדענה להמחיש יפה וברתק את מפטיר דיונה, ולו היינו עוצרים אשתקד אם מזדמנת בשאלה: "האם כבר הסברת לבתך מה לעשות במקרה ששכחה "משיב הרוח"?" ודאי היתה עונה בבטחון: "אני? איפה... אבל בטח המורה לדינים כבר תלמד ותבחן על כך..."
אז היו לנו שליחי ציבור.
המורה לדינים היתה שליחת ציבור ללימוד הלכות אקטואליות, על המורה ליהדות סמכנו שתכניס תחושת רוממות הימים ומשמעותם, שעורי מוסר יהדהדו בנפש הבת את זעקת 'אלול' המפורסמת והרכזת החברתית תטעים טעמם של "הימים הנחמדים".
כולם ישרתו נאמנה את מטרותינו, כולם ברורים וכולם פותחים את פיהם כדי שאנו נשב כבני מלכים סביב השולחן, בנינו ידעו פרשה ופישרה, יתמצאו במרחבי הזמן ובחובתם בעולמם, ולנו ישאר רק לפנות את השולחן אחרי הסעודה...
האמנם?
וכשאין שעור דינים, יהדות ותורה בקיאות? מה אז? בנותינו כזוויות מחוטבות?
אז זהו, שלא.
הנה הגיעה העת ליטול חזרה את המושכות.
רצתה יד ההשגחה ובתקופה זו קבלנו חזרה את בנותינו אלינו הביתה. כאן, בצל חל"ת, גל שני וסגר, בין מטבח וכירה מבעבעים, הנה עומדות להן אם ובת במטבח, ופתאום נזרקות שאלות לחלל: "אמא, למה אוכלים ראש של דג?" וגם: "אמא, למה אסור לנעול נעליים מעור ביום הכיפורים? מותר לשים משחה על הפצע? ולמה דוקא שלושה הדסים ולא יותר?"
איזה יופי של שאלות! הן פותחות לנו פתח להסביר ולבאר, להמשיל ולספר, להטעים ולחדד. ואם היא לא שואלת? "את פתח לו!" אדרבא, נהיה אנחנו אלה שמייצרות שיח רוחני בבית, נתאר, אולי בלית ברירה, אולי בלי כישורי רטוריקה מרשימים, אבל עם המון אהבה, איך נראתה שמחת בית השואבה בבית המקדש, איך נזרקו לפידים אל על ולא נפלו מידיו של רבן גמליאל... אדרבא! די לנו לסמוך על שליחותם של אחרים, כבר אין במה להשקיט מצפון אמהי ש"בכיתה כבר יסבירו לה... יערכו מבצע על תפילה ועוד אחד על בין אדם לחברו..." אין לה אף מורה אחרת מלבדך, אמא! אם לא תסבירי לה איש לא יעשה זאת! המחיר יהיה נערה שאינה יודעת מאומה, רחוקה מנותקת מידיעה ומהבנה, ולא היינו רוצות להתנסות ב"הבור ריק אין בו מים"...
אבל...
"אבל אני לא מורה. ואין לי מושג איך. ואין לי דפים, ולוח, ומה הקשר שפתאום אתחיל להרצות לה. אני לא מונחת בחומר. צריכה בעצמי לקרא ולהתרענן... זה לא התחום שלי, כבר מזמן עשיתי הסבה...."
ואף על פי כן:
"ותהי המשרה על שכמו..." (ישעיהו ט',ה')
במקום שאין אנשים נהיה אנחנו מורות, מחנכות ורכזות. ותתפלאו, לב של אמא עושה זאת טוב מכולן, פלוס תבנית או שתיים מהבילות מתנור משפחתי.
ואנחנו יכולות.
מגמגמים בהתחלה, תתכוננו לזה, אבל הן תולות בך עיניים קשובות שגורמות לך להרהר בכישרונות חבויים שיוצאים לאור בצוק העיתים.
ואיך אפשר שלא להזכיר את מאמר חז"ל הקדושים: "מצוה בו יותר מבשלוחו..." (קידושין מא)
גמר חתימה טובה!
