הנושאים החמיםיֶעֱרַב לי אלוּלךָ, אב הרחמן.
כלומר, באמצע נטילת ידים, כשהמוח העוד מנומנם קולט שהיום הוא עוד יום אלולי – שהשפתיים יתעגלו כלפי מעלה, לא כלפי מטה.
ו- גם כל יום סליחות מידי חופר לי, ידיד נפש. אל תכעס, אתה יודע את זה. אחרי כמה ימים כבר נגמר לי הטעם בסליחות. אז מעכשיו אני רוצה סליחות עֲרֵבוֹת.
גם הראש השנה שלך. אני רוצה אותו בדבש. לא רק בתור תחליף לא הכי מוצלח למרוח על החלה. אני רוצה ערבית בדבש, שחרית בדבש, תקיעות בדבש. בכיות ונדנודים של הילדים בדבש. שעון שבת שלא עבד ליומיים בדבש. הכל דבש. מותר לבקש, נכון?
כמה הרהורים בעקבות פיוט חדש-ישן.
התגליות הכי מרתקות בחיים, הם לא התגליות ממחוזות רחוקים.
לא שבשפך האמזונס מצאו זן חדש של יונקים, שהם בעצם לא יונקים אלא דווקא יורקים. או שהיורש עצר האומלל ממלחמת העולם הראשונה, בכלל התאבד ולא חוסל.
הדברים הפשוטים, שהסתובבנו לידם בלי להכיר אותם. נניח שגילינו בילד איזו תכונה שלא שמנו לב אליה עד היום. או אפילו נקודת חן בלתי ממופּת. או סתם, פינה נחמדה עם כמה עצים וספסל מקורה, ממש חמש דקות נסיעה מהבית. כל האוצרות שנמצאים מתחת לתנור שלנו, ולא גילינו אותם עד היום.
הנה, לאחרונה ממש גיליתי מתחת לאף, פיוט חדש ומקסים ומרגש.
לפיוט קוראים... ידיד נפש.
לא, לא גירסה חדשה. הידיד נפש הרגיל, ששרים כבר מאות שנים, לפני קבלת שבת בבית הכנסת, או בסעודה שלישית ליד הלחמניה בארגון, או ליד הקרלו-קצפת-עם-עדשים בסלון, קיצור, הידיד נפש המוכר.
אז אחרי יותר אי אלו סעודות שלישיות ואף יותר מכך, שמתי לב פתאום למילים.
וטוב מאוחר..
*
בעצם לא למילים. שמתי לב לקיומו של הבית הראשון. יש לידיד נפש, בטח אתם מכירים, ארבעה בתים. אז הכרתי את "הדור נאה זיו העולם, נפשי חולת אהבתך", הכרתי את "ותיק יהמו נא רחמיך", בטח את "הגלה נא". כולם יפים ומרגשים ונפלאים.
אבל לבית הראשון, שמתי לב רק עכשיו. עד עכשיו זה היה לי מן הקדמה לשיר. או אין לי מושג מה. אבל לא, לא הכרתי! אולי בגלל שזה קצת בגוף שלישי. אולי סתם.
אבל הנה, עכשיו שמתי לב. אז תירגמתי לעצמי. וזהו. רק רציתי לחלוק אתכם את המילים החדשות והמרגשות:
*
יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן
בדקתי. זה לא טקסט ניו אייג'י רוּחְנִי, מכותב עדכני. זה מצפת, המאה השש עשרה, בית מדרשו של האר"י. וזה כתוב בסידור, בכל הסידורים.
הוא אדון הכל, תקיף ובעל היכולות ובעל הכוחות כולם, עילת העילות וסיבת הסיבות. עלאה על כל עלאין, סתימא על כל סתימין, ואין מחשבה תפיסא בו כלל.
אבל הוא גם, - שוב, זה מהסידור!- הוא גם ידיד נפש.
שלי, נכון? זה כתוב בסידור שלי!
איזו פתיחה.
מְשׁוֹךְ עַבְדְךָ אֶל רְצוֹנֶךָ
בסוף זה הרי כל הסיפור. התכנית, בסך הכל, זה לעשות את מה שצריך. את רצונו.
אבל זה לא הולך. גלות, יצר, כל מיני סיבות. ועוד פעם לא הולך. ועוד פעם.
אז תמשוך אותי, אב הרחמן. תמשוך אותי אתה!
אם לא שרבי אלעזר אזכרי היה כותב את זה, זה היה נשמע קצת נועז.
כי ביקשו מאיתנו לקום ולצאת לבד, לא? זה לא אפילו קצת חוצפה, לומר "אין לי כח לבד, תמשוך אותי"?
אז כנראה שלא. זה לגיטימי ומתבקש לבקש.
תמשוך אותי, אתה, אבא!
יָרוּץ עַבְדְּךָ כְּמוֹ אַיָּל, יִשְׁתַּחֲוֶה אֶל מוּל הֲדָרֶךָ
ולא רק שתמשוך אותנו. שאנחנו נרוץ מעצמנו. בשעטה נמרצת כזו. מלאת עיזוז. איילית.
יֶעֱרַב לוֹ יְדִידוֹתֶיךָ
מִנּוֹפֶת צוּף וְכָל טָעַם
זה החלק הכי נוגע. מאלף. עמוק.
--
בעל חוזר לביתו ביום הולדת עגול, ומגלה על השולחן, צלופן וסרט אדום, ובתוכו שַלַט של ג'יפ מרצדס ( Gls class, אם שאלתם).
הוא ניגש לזוגה שתחיה, ואומר "אההם, תודה, אבל את יודעת שאני רגיל לטרנטה שלנו, נכון? ובימים שהיא במוסך, את יודעת שהתרגלתי איכשהו קצת ללכת ברגל.
אבל בעצם קנית כבר, אז חבל. אז מה את אומרת, את יכולה לשכנע אותי שעדיף לי כן להשתמש בזה?"
זה סיפור בדיוני לחלוטין, מפני שאף אשה לא תקנה לטיפוס כזה מתנה ליום הולדת, אם בכלל ישאר משהו מהנישואין.
אבל אצל ידיד הנפש שלנו, כך גיליתי, יש כללים אחרים.
הוא נתן לנו את הרכב הכי חדיש ומפנק שאפשר, רכב שיוביל אותנו – עם קצת מאמץ, וציות לכללי נהיגה – לאיפה שלא נרצה. לאשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא. כך כתוב. כך האמת.
אבל למרות שזה כתוב, זה לא תמיד מרגיש לנו כך (נעים לי יותר לכתוב בלשון רבים, סליחה...). נדמה לנו שיותר נעים לא ליסוע לשום מקום, סתם להתקע בבוץ.
אז מותר לבקש.
סליחה, טעות. !big mistake.
לא מותר. לא אפשר.
הוא מצפה, ומחכה, ומתגעגע – שנבקש!
מותר לנו לבקש, להרגיש את ידידותיך. שהם יערבו לנו. שכל התורה והמצוות, חוקים ומשפטים, הכל יהיה ערֵב וטעים ומתוק ומפולפל ומספק וממלא את הלב.
אז רשמתי קצת. דברים שדחוף לי שהם יהיו ערבים.
יערב לי אלוּלךָ, אב הרחמן. באמצע נטילת ידים, כשהמוח העוד מנומנם קולט שהיום הוא עוד יום אֶלולִי – שהשפתיים יתעגלו כלפי מעלה, לא כלפי מטה.
ו- גם כל יום סליחות מידי חופר לי, ידיד נפש. אל תכעס, אתה יודע את זה. אחרי כמה ימים כבר אין לי טעם כהם בכלל. אז מעכשיו אני רוצה סליחות ערבוֹת.
גם הראש השנה שלך. אני רוצה אותו בדבש. לא רק בתור תחליף לא הכי מוצלח למרוח על החלה. אני רוצה ערבית בדבש, שחרית בדבש, תקיעות בדבש. בכיות ונדנודים של הילדים בדבש. שעון שבת שלא עבד ליומיים בדבש. הכל דבש. מותר לבקש, נכון?
ובבקשה אם אפשר, שהשנה אחרי "תשליך" לא יעבור לי בראש "נו מה, עכשיו יום שני, אותו הדבר מההתחלה?".
וגם עשרת ימי תשובה. שלא יהיו מין תערובת של הכנות ליום כיפור ולסוכות וכפרות ובלגן ואין זמן לנשום ואופס סעודה מפסקת. שלא רק שיהיה לנו זמן מידי פעם להסתכל לשמים, אלא גם שנראה שהם פתוחים, שפתחת אותם לכבודנו ושזה הזמן הכי קדוש בשנה.
וביום כיפור. שכל היום, לא רק קצת בהתחלה וקצת באמצע וקצת בסוף, אלא כל היום, כל היום, יהיה ערב. שהקדושה ממש תלטף לי את הפנים. ושהוידוי לא סתם ידכא אותי, אלא יעורר אותי להשתפר, ואני ארגיש ממש איך הוא מנקה אותי. מקלף שכבות. כן, גם הוידוי השישי, אב הרחמן. ושאף פעם, אבל אף פעם, העיניים לא יפזלו על העובי של המחזור, כמה דפים נשארו.
וכל הקבלות, והתשובה. שהכל יהיה ערב. ערב ערב ערב. לא רק שאני אזכור את הקבלה, ולא אתייאש עוד לפני חנוכה. שהיא תשאר לי כל השנה, עם הטעם האלולי המתוק.
ובכלל, ידיד נפש, אתה הרי שמת סביבי מלא גדרות וחומות ומחסומים ותקנות ואיסורים. מדאורייתא, מדרבנן, ממנהג, ומהרבנים. אז בבקשה, אבא, תעזור לי עם זה. שבפעם הבאה שאתקע בגדרות הללו, אני לא אתעצבן, ואתחיל לנסות לנענע את הגדר, ולחפש אם יש דרך עוקפת.
מהיום אבא, בכל פעם שאפגש בגדר, אני אשחרר אנחת רווחה, וארים אליך עיניים: וואו, נס שיש גדר, כמעט נפלתי!
וכשאני אלחץ במחשב על קישור, ותקפוץ לי חסימה, אני אשמח, ולא אקנא במי ששלח לי את הקישור, שיש לו על המחשב משהו יותר אוורירי.
ובכלל, אבא, אני רוצה פעם לקרוא "שמירת הלשון" באותה התשוקה שקוראים בשלאגר של מיה קינן עם ריח רענן של דפוס. מה רע? ושסתם ברכה בתפילת עמידה, נניח "השיבה שופטינו", תרגש אותי לפעמים יותר מקטע שיא של שטיינמץ.
ואם יפול לי בערב מזיע מגנום דואט שוקולד עם נוגט, לפני שבטוח-שיש-שש-שעות, אז אני רוצה שלַלְחכות עם המגנום, יהיה טעם מתוק, לפחות כמו המגנום בעצמו. לא, לא כמו – הרבה יותר. מנופת צוף וכל טעם.
ואפילו אה, מה שקוראים החיצוניות. שהבגדים לא יהיו רק לפי כל התקנונים והניואנסים שלא כתובים בתקנונים, אלא שהכל יהיה ערב. וכמו חתן או כלה מאורסים כאלו, עם עיניים מרוגשות, שעומד/ת מול המראה והדבר היחיד שחשוב זה "האם זה בטעם שלו/ה", גם אנחנו נחשוב, באהבה, על איך הידיד נפש אוהב לראות אותנו.
והכי חשוב, ידיד נפש, שאחרי הנפילה השביעית, כלומר השבעת אלפים שבע מאות שבעים ושבע, אני אקום. אבל לא כרגיל עם עיניים כבויות שמחפשות כבר באופק את הכשלון. לא.
עם עיניים בוערות, ואמון מלא שהפעם, דווקא הפעם, אני אכבוש את העולם. כזה נופת צוף אני רוצה בתקוּמוֹת שלי.
טוב, אב הרחמן, אב מפנק ואוהב?
***
אתם אנשים אינטליגנטים, אז אל באפכם הלשון הנמוכה שלי.
אבל איזה כיף זה! וואו!
***
המתיקות הזו, נותנת לי קצת נגיעה, קצת תחושה במילים הקדושות משיר השירים.
המילים ששרה הרעיה על דודה, בעיניים נוצצות, מאוהבות, וגאות:
חִכּוֹ מַמְתַקִּים
וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים
זֶה דוֹדִי
וְזֶה רֵעִי
והנה אגב אגבי מאוד.
כבר הרבה זמן שרץ ב"זיצים" שיר יפה של מיילך קאהן. הטקסט שלו הוא כזה:
קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶחָד, לְעֵלָּא לֹא יָתִיב עַל כּוּרְסַיָּא דִּיקָרֵיהּ עַד דְאִתְעֲבִידַת אִיהִי בְּרָזָא דְאֶחָד. כְּגַוְנָא דִילֵיהּ לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד. וְהָא אוּקִימְנָא רָזָא דהשם אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.
קטע השיא בשיר, למי שעדיין לא, הוא המילים: וְהָא אוּקִימְנָא, רָזָא דהשם אֶחָד, וּשְׁמוֹ אֶחָד. אֶחָד -- וּשְׁמוֹ אֶחָאאאד ------
זה "עף" בזיצים, כמו שאמרתי. מרגש וסוחף שיאים.
עכשיו: מיילך קאהן (האגדי, יש לומר), מבין בלי ספק את המילים האלו, ואת עומק משמעותם.
אבל אני, ופֶר – גם אתם, לא מבינים כלום. שום מילה. גם אם נקרא את זה עם תרגום יסוד מלכות.
מה אוקימנא, מהו הסוד של האחד. דברים גבוהים ונשגבים עד למאוד.
זהו, אז חשבתי על טור מושחז וסאטירי, שעוסק ברגשות טמירים שמתעוררים ממילים טמירות.
אבל עזבו. אי אפשר לעשות את זה יותר סאטירי ממה שזה.
רק לקחתי לעצמי צידה לדרך:
אם אנחנו שרים "והא אוקימנא" בהתלהבות ועיניים עצומות, זה אומר שאנחנו יכולים לשיר ולשיר ולשיר עשרות בשנים, בלי לחשוב על שום מילה. הנה תראו, אפילו את ידיד נפש.
אז הלקח שלי הוא דווקא להיפך - "דאיתעבידת איהי ברזא דאחד" בלאו הכי, אין לנו שום סיכוי להבין. אבל לרוב השירים יש מילים מובנות ופשוטות וקרובות ואפשריות.
אז אם בלאו הכי "לא נפסיק לשיר", כדאי לפעמים לנסות גם לחשוב על המילים. זה יכול להיות מחכים ומרגש.
סתם רעיון מקורי שנפל לי, ו...תודה למיילך קאהן – השירים שלך מביאים מחשבות יפות...
רשימת טורים קודמים
כלומר, באמצע נטילת ידים, כשהמוח העוד מנומנם קולט שהיום הוא עוד יום אלולי – שהשפתיים יתעגלו כלפי מעלה, לא כלפי מטה.
ו- גם כל יום סליחות מידי חופר לי, ידיד נפש. אל תכעס, אתה יודע את זה. אחרי כמה ימים כבר נגמר לי הטעם בסליחות. אז מעכשיו אני רוצה סליחות עֲרֵבוֹת.
גם הראש השנה שלך. אני רוצה אותו בדבש. לא רק בתור תחליף לא הכי מוצלח למרוח על החלה. אני רוצה ערבית בדבש, שחרית בדבש, תקיעות בדבש. בכיות ונדנודים של הילדים בדבש. שעון שבת שלא עבד ליומיים בדבש. הכל דבש. מותר לבקש, נכון?
כמה הרהורים בעקבות פיוט חדש-ישן.
התגליות הכי מרתקות בחיים, הם לא התגליות ממחוזות רחוקים.
לא שבשפך האמזונס מצאו זן חדש של יונקים, שהם בעצם לא יונקים אלא דווקא יורקים. או שהיורש עצר האומלל ממלחמת העולם הראשונה, בכלל התאבד ולא חוסל.
הדברים הפשוטים, שהסתובבנו לידם בלי להכיר אותם. נניח שגילינו בילד איזו תכונה שלא שמנו לב אליה עד היום. או אפילו נקודת חן בלתי ממופּת. או סתם, פינה נחמדה עם כמה עצים וספסל מקורה, ממש חמש דקות נסיעה מהבית. כל האוצרות שנמצאים מתחת לתנור שלנו, ולא גילינו אותם עד היום.
הנה, לאחרונה ממש גיליתי מתחת לאף, פיוט חדש ומקסים ומרגש.
לפיוט קוראים... ידיד נפש.
לא, לא גירסה חדשה. הידיד נפש הרגיל, ששרים כבר מאות שנים, לפני קבלת שבת בבית הכנסת, או בסעודה שלישית ליד הלחמניה בארגון, או ליד הקרלו-קצפת-עם-עדשים בסלון, קיצור, הידיד נפש המוכר.
אז אחרי יותר אי אלו סעודות שלישיות ואף יותר מכך, שמתי לב פתאום למילים.
וטוב מאוחר..
*
בעצם לא למילים. שמתי לב לקיומו של הבית הראשון. יש לידיד נפש, בטח אתם מכירים, ארבעה בתים. אז הכרתי את "הדור נאה זיו העולם, נפשי חולת אהבתך", הכרתי את "ותיק יהמו נא רחמיך", בטח את "הגלה נא". כולם יפים ומרגשים ונפלאים.
אבל לבית הראשון, שמתי לב רק עכשיו. עד עכשיו זה היה לי מן הקדמה לשיר. או אין לי מושג מה. אבל לא, לא הכרתי! אולי בגלל שזה קצת בגוף שלישי. אולי סתם.
אבל הנה, עכשיו שמתי לב. אז תירגמתי לעצמי. וזהו. רק רציתי לחלוק אתכם את המילים החדשות והמרגשות:
*
יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן
בדקתי. זה לא טקסט ניו אייג'י רוּחְנִי, מכותב עדכני. זה מצפת, המאה השש עשרה, בית מדרשו של האר"י. וזה כתוב בסידור, בכל הסידורים.
הוא אדון הכל, תקיף ובעל היכולות ובעל הכוחות כולם, עילת העילות וסיבת הסיבות. עלאה על כל עלאין, סתימא על כל סתימין, ואין מחשבה תפיסא בו כלל.
אבל הוא גם, - שוב, זה מהסידור!- הוא גם ידיד נפש.
שלי, נכון? זה כתוב בסידור שלי!
איזו פתיחה.
מְשׁוֹךְ עַבְדְךָ אֶל רְצוֹנֶךָ
בסוף זה הרי כל הסיפור. התכנית, בסך הכל, זה לעשות את מה שצריך. את רצונו.
אבל זה לא הולך. גלות, יצר, כל מיני סיבות. ועוד פעם לא הולך. ועוד פעם.
אז תמשוך אותי, אב הרחמן. תמשוך אותי אתה!
אם לא שרבי אלעזר אזכרי היה כותב את זה, זה היה נשמע קצת נועז.
כי ביקשו מאיתנו לקום ולצאת לבד, לא? זה לא אפילו קצת חוצפה, לומר "אין לי כח לבד, תמשוך אותי"?
אז כנראה שלא. זה לגיטימי ומתבקש לבקש.
תמשוך אותי, אתה, אבא!
יָרוּץ עַבְדְּךָ כְּמוֹ אַיָּל, יִשְׁתַּחֲוֶה אֶל מוּל הֲדָרֶךָ
ולא רק שתמשוך אותנו. שאנחנו נרוץ מעצמנו. בשעטה נמרצת כזו. מלאת עיזוז. איילית.
יֶעֱרַב לוֹ יְדִידוֹתֶיךָ
מִנּוֹפֶת צוּף וְכָל טָעַם
זה החלק הכי נוגע. מאלף. עמוק.
--
בעל חוזר לביתו ביום הולדת עגול, ומגלה על השולחן, צלופן וסרט אדום, ובתוכו שַלַט של ג'יפ מרצדס ( Gls class, אם שאלתם).
הוא ניגש לזוגה שתחיה, ואומר "אההם, תודה, אבל את יודעת שאני רגיל לטרנטה שלנו, נכון? ובימים שהיא במוסך, את יודעת שהתרגלתי איכשהו קצת ללכת ברגל.
אבל בעצם קנית כבר, אז חבל. אז מה את אומרת, את יכולה לשכנע אותי שעדיף לי כן להשתמש בזה?"
זה סיפור בדיוני לחלוטין, מפני שאף אשה לא תקנה לטיפוס כזה מתנה ליום הולדת, אם בכלל ישאר משהו מהנישואין.
אבל אצל ידיד הנפש שלנו, כך גיליתי, יש כללים אחרים.
הוא נתן לנו את הרכב הכי חדיש ומפנק שאפשר, רכב שיוביל אותנו – עם קצת מאמץ, וציות לכללי נהיגה – לאיפה שלא נרצה. לאשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא. כך כתוב. כך האמת.
אבל למרות שזה כתוב, זה לא תמיד מרגיש לנו כך (נעים לי יותר לכתוב בלשון רבים, סליחה...). נדמה לנו שיותר נעים לא ליסוע לשום מקום, סתם להתקע בבוץ.
אז מותר לבקש.
סליחה, טעות. !big mistake.
לא מותר. לא אפשר.
הוא מצפה, ומחכה, ומתגעגע – שנבקש!
מותר לנו לבקש, להרגיש את ידידותיך. שהם יערבו לנו. שכל התורה והמצוות, חוקים ומשפטים, הכל יהיה ערֵב וטעים ומתוק ומפולפל ומספק וממלא את הלב.
אז רשמתי קצת. דברים שדחוף לי שהם יהיו ערבים.
יערב לי אלוּלךָ, אב הרחמן. באמצע נטילת ידים, כשהמוח העוד מנומנם קולט שהיום הוא עוד יום אֶלולִי – שהשפתיים יתעגלו כלפי מעלה, לא כלפי מטה.
ו- גם כל יום סליחות מידי חופר לי, ידיד נפש. אל תכעס, אתה יודע את זה. אחרי כמה ימים כבר אין לי טעם כהם בכלל. אז מעכשיו אני רוצה סליחות ערבוֹת.
גם הראש השנה שלך. אני רוצה אותו בדבש. לא רק בתור תחליף לא הכי מוצלח למרוח על החלה. אני רוצה ערבית בדבש, שחרית בדבש, תקיעות בדבש. בכיות ונדנודים של הילדים בדבש. שעון שבת שלא עבד ליומיים בדבש. הכל דבש. מותר לבקש, נכון?
ובבקשה אם אפשר, שהשנה אחרי "תשליך" לא יעבור לי בראש "נו מה, עכשיו יום שני, אותו הדבר מההתחלה?".
וגם עשרת ימי תשובה. שלא יהיו מין תערובת של הכנות ליום כיפור ולסוכות וכפרות ובלגן ואין זמן לנשום ואופס סעודה מפסקת. שלא רק שיהיה לנו זמן מידי פעם להסתכל לשמים, אלא גם שנראה שהם פתוחים, שפתחת אותם לכבודנו ושזה הזמן הכי קדוש בשנה.
וביום כיפור. שכל היום, לא רק קצת בהתחלה וקצת באמצע וקצת בסוף, אלא כל היום, כל היום, יהיה ערב. שהקדושה ממש תלטף לי את הפנים. ושהוידוי לא סתם ידכא אותי, אלא יעורר אותי להשתפר, ואני ארגיש ממש איך הוא מנקה אותי. מקלף שכבות. כן, גם הוידוי השישי, אב הרחמן. ושאף פעם, אבל אף פעם, העיניים לא יפזלו על העובי של המחזור, כמה דפים נשארו.
וכל הקבלות, והתשובה. שהכל יהיה ערב. ערב ערב ערב. לא רק שאני אזכור את הקבלה, ולא אתייאש עוד לפני חנוכה. שהיא תשאר לי כל השנה, עם הטעם האלולי המתוק.
ובכלל, ידיד נפש, אתה הרי שמת סביבי מלא גדרות וחומות ומחסומים ותקנות ואיסורים. מדאורייתא, מדרבנן, ממנהג, ומהרבנים. אז בבקשה, אבא, תעזור לי עם זה. שבפעם הבאה שאתקע בגדרות הללו, אני לא אתעצבן, ואתחיל לנסות לנענע את הגדר, ולחפש אם יש דרך עוקפת.
מהיום אבא, בכל פעם שאפגש בגדר, אני אשחרר אנחת רווחה, וארים אליך עיניים: וואו, נס שיש גדר, כמעט נפלתי!
וכשאני אלחץ במחשב על קישור, ותקפוץ לי חסימה, אני אשמח, ולא אקנא במי ששלח לי את הקישור, שיש לו על המחשב משהו יותר אוורירי.
ובכלל, אבא, אני רוצה פעם לקרוא "שמירת הלשון" באותה התשוקה שקוראים בשלאגר של מיה קינן עם ריח רענן של דפוס. מה רע? ושסתם ברכה בתפילת עמידה, נניח "השיבה שופטינו", תרגש אותי לפעמים יותר מקטע שיא של שטיינמץ.
ואם יפול לי בערב מזיע מגנום דואט שוקולד עם נוגט, לפני שבטוח-שיש-שש-שעות, אז אני רוצה שלַלְחכות עם המגנום, יהיה טעם מתוק, לפחות כמו המגנום בעצמו. לא, לא כמו – הרבה יותר. מנופת צוף וכל טעם.
ואפילו אה, מה שקוראים החיצוניות. שהבגדים לא יהיו רק לפי כל התקנונים והניואנסים שלא כתובים בתקנונים, אלא שהכל יהיה ערב. וכמו חתן או כלה מאורסים כאלו, עם עיניים מרוגשות, שעומד/ת מול המראה והדבר היחיד שחשוב זה "האם זה בטעם שלו/ה", גם אנחנו נחשוב, באהבה, על איך הידיד נפש אוהב לראות אותנו.
והכי חשוב, ידיד נפש, שאחרי הנפילה השביעית, כלומר השבעת אלפים שבע מאות שבעים ושבע, אני אקום. אבל לא כרגיל עם עיניים כבויות שמחפשות כבר באופק את הכשלון. לא.
עם עיניים בוערות, ואמון מלא שהפעם, דווקא הפעם, אני אכבוש את העולם. כזה נופת צוף אני רוצה בתקוּמוֹת שלי.
טוב, אב הרחמן, אב מפנק ואוהב?
***
אתם אנשים אינטליגנטים, אז אל באפכם הלשון הנמוכה שלי.
אבל איזה כיף זה! וואו!
***
המתיקות הזו, נותנת לי קצת נגיעה, קצת תחושה במילים הקדושות משיר השירים.
המילים ששרה הרעיה על דודה, בעיניים נוצצות, מאוהבות, וגאות:
חִכּוֹ מַמְתַקִּים
וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים
זֶה דוֹדִי
וְזֶה רֵעִי
והנה אגב אגבי מאוד.
כבר הרבה זמן שרץ ב"זיצים" שיר יפה של מיילך קאהן. הטקסט שלו הוא כזה:
קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶחָד, לְעֵלָּא לֹא יָתִיב עַל כּוּרְסַיָּא דִּיקָרֵיהּ עַד דְאִתְעֲבִידַת אִיהִי בְּרָזָא דְאֶחָד. כְּגַוְנָא דִילֵיהּ לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד. וְהָא אוּקִימְנָא רָזָא דהשם אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.
קטע השיא בשיר, למי שעדיין לא, הוא המילים: וְהָא אוּקִימְנָא, רָזָא דהשם אֶחָד, וּשְׁמוֹ אֶחָד. אֶחָד -- וּשְׁמוֹ אֶחָאאאד ------
זה "עף" בזיצים, כמו שאמרתי. מרגש וסוחף שיאים.
עכשיו: מיילך קאהן (האגדי, יש לומר), מבין בלי ספק את המילים האלו, ואת עומק משמעותם.
אבל אני, ופֶר – גם אתם, לא מבינים כלום. שום מילה. גם אם נקרא את זה עם תרגום יסוד מלכות.
מה אוקימנא, מהו הסוד של האחד. דברים גבוהים ונשגבים עד למאוד.
זהו, אז חשבתי על טור מושחז וסאטירי, שעוסק ברגשות טמירים שמתעוררים ממילים טמירות.
אבל עזבו. אי אפשר לעשות את זה יותר סאטירי ממה שזה.
רק לקחתי לעצמי צידה לדרך:
אם אנחנו שרים "והא אוקימנא" בהתלהבות ועיניים עצומות, זה אומר שאנחנו יכולים לשיר ולשיר ולשיר עשרות בשנים, בלי לחשוב על שום מילה. הנה תראו, אפילו את ידיד נפש.
אז הלקח שלי הוא דווקא להיפך - "דאיתעבידת איהי ברזא דאחד" בלאו הכי, אין לנו שום סיכוי להבין. אבל לרוב השירים יש מילים מובנות ופשוטות וקרובות ואפשריות.
אז אם בלאו הכי "לא נפסיק לשיר", כדאי לפעמים לנסות גם לחשוב על המילים. זה יכול להיות מחכים ומרגש.
סתם רעיון מקורי שנפל לי, ו...תודה למיילך קאהן – השירים שלך מביאים מחשבות יפות...
רשימת טורים קודמים
