הנושאים החמים
פרדוקס של אנושיות
נקודה ראשונה // נו, באמת
לא מומלץ לקרוא את כותרות העיתונים של הימים האחרונים אם רוצים לצאת לקניות. זה עושה חום, בדוק.
אוקיי. אז עבר ככה, חודש, חודש וחצי, בו שמענו רק על עד כמה הציבור החרדי הוא סמל ומופת לשמירה על הכללים, ואיך שהמסר הופנם והכל טוב ותראו תראו את תל אביב והמסיבות שלהם והגימנסיה בכלל. למרבה הפלא, הייתה בכך אמת. להקפיד יותר מהציבור הכללי זה פשוט; אפילו פירור הוא יותר משום-דבר. שלא לדבר על יותר מפירור.
הבעיה היא, כמה לא הוגן, שההשוואה צריכה להיעשות בשדה המספרים, לא בשדה המעשים. או בעצם, אף השוואה לא צריכה להיעשות. השוואות לא מעניינות אף אחד; מעניינות התוצאות.
וכשכבר בלתי אפשרי להתעלם מהנתונים שבפועל, הכותרות מתחילות להשתנות קצת. ושוב באדום וגדול אנחנו מתפעלים לשמוע שחוסר ההסברה לציבור החרדי הוא עניין של פיקוח נפש.
חוסר הסברה? רגע, לא שמענו על חוסר הסברה בחודשים האחרונים, שמענו להפך – שהכל סבבה וכולם מבינים ומפנימים ולקח קצת זמן אבל תראו איזה יופי. מאיפה שלפתם חוסר הסברה פתאום, ולמה בדיוק שאי מי – מהציבור החכם שלכם או מכל ציבור אחר – יקנה, במחילה, את השטויות האלה?
די כבר, נו. לקרוא לילד בשמו זה לא נחמד, ובטח שלא בכזה שם. אבל כשאין ברירה אין ברירה. זה חוסר אחריות, ומספיק עם כיבוסי המילים.
וחוסר האחריות כאן הוא לא חוסר אחריות ציבורי. אין אף גורם להאשים אותו, ולא שעיר לעזאזל בשביל לתלות על עמוד הקלון. חוסר האחריות הזה הוא חוסר אחריות אישי.
חשוב לי להדגיש: הילד הזה הוא לא רק שלנו, בכלל לא. האמת, הוא הכי פחות שלנו משל כל ציבור אחר. עדיין, אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו, ודי הגיע כבר הזמן להפסיק עם ההשוואות.
המאמר הזה אינו מאמר האשמה. זאת הכאה על חטא אישית לחלוטין, והאמת, אפילו לאו דווקא קשורה לקורונה.
נקודה שניה // פרט מול כלל
'דילמת האסיר' היא פרדוקס נחמד ומוכר בתורת המשחקים. שני אסירים מואשמים בפשע. אם אחד ילשין, הוא ישוחרר והשני יקבל עונש קשה. אם שניהם ישתקו, יקבלו עונש קל. אם שניהם ילשינו, יקבלו עונש בינוני.
בחישוב המתמטי יש כאן פרדוקס. ההתנהגות הכדאית לשניהם היא לשתוק ולקבל עונש קל, אבל ברגע שכל אחד יודע שהשני ישתוק – ההתנהגות הכדאית הופכת להלשנה. ברגע שהאחד יודע שההתנהגות הכדאית של השני היא הלשנה – ההתנהגות הכדאית עבורו היא הלשנה גם כן.
כך מבחינה מתמטית, יוצא שההתנהגות הכדאית עבור שניהם היא הלשנה, למרות שההתנהגות שתביא למינימום עונש היא שתיקה משותפת. לכו תבינו מתמטיקה.
הפרדוקס הזה נחמד בתיאוריה. הוא די עצוב כשמתגשם בפועל.
עמנואל קאנט (שהיה אוכל פרדוקסים לארוחת ערב) הגדיר את הצו הקטגורי שלו ואמר, עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי.[1]
קאנט לא בא לדבר על מציאות אופטימלית; קאנט חיפש פתרון.
פתרון לעולם המערבי השכלתן וההגיוני, שמפרק הכל לחתיכות ושובר אמונות, שמדגיש את האינדיבידואליזם תוך דחיקת הכלל לפינה של הילד הרע, ושהולך וניצב בפני פרדוקס; הכדאיות הסופית היא אחריות הפרט לקבוצה, אבל ההיגיון הקר עבור כל יחיד בנפרד תמיד יביא לאגואיזם.
והאנושות סחבה, והפרדוקס התעצם, ולפעמים יכולת לעצור ולשאול, מה זה העולם המאוד-הגיוני והמשוגע הזה, ולאיזה תהום בדיוק הוא מתקדם. ואז באה הקורונה והציבה את האינדיבידואליזם על פרשת דרכים: תבחרו, היא אמרה, בין חופש הפרט למוות.
זה היה מן שלב כזה מוזר, כשלמדינות דמוקרטיות מסוימות די יצאו העיניים מלהסתכל על מדינות דמוקרטיות פחות. כמה קל וכמה נח. לא צריך לשבור את הראש איך לשטח את העקומה ולהילחם באנשים כדי להציל להם – או לסבא שלהם, בואו לא נתקטנן – את החיים; פשוט מכניסים את כולם לבתים עם קצת מנות-קרב פה ושם ובלופ, העקומה משתטחת מאליה.
מלכת הדמוקרטיה בראשות טראמפ, כמה הרואי, בחרה להקריב על מזבח החופש מעל מאה ועשרים אלף בני אדם, אבל הפרדוקס רק התעצם; עכשיו וונדליזם בשם הדמוקרטיה גורם לרחובות בארצות הברית להיראות כמו רחובות אחרי הפצצה בברלין של סוף מלחמת העולם השניה. השאלה מתחילה להתייצב באדום מול העיניים: מהו היחס הנכון בין כוח הקבוצה לחופש האינדיבידואל. איפה בדיוק נמצא הגבול הדק הזה, בין דמוקרטיה לאנרכיה של בודדים.
לפעמים יש הרגשה כזאת, שאוטוטו הבחירה כבר לא תהיה בחירה יותר. שבשלב מסוים, ההחלקה במדרון תיהפך לבלתי נמנעת.
נקודה שלישית // אז לאן זה הולך
שלוש מערכות בחירות עברנו בשנתיים האחרונות. בכל פעם עלתה השאלה, מהי המשמעות של מצביע בודד ביחס לכלל המערכת. התשובה ההגיונית היא, כמובן, שאין משמעות.
באה הקורונה, העלתה את השאלה על משמעותו של יחיד שמתבודד, או שם אלכוג'ל מגעיל או לובש מסיכה על – כמה משונה – האף.
התשובה היא, שוב, אפס משמעות.
כך גם בשאלת המגורים בפריפריה – הרי אין שום משמעות למשפחה אחת שתעקור, וכך גם בשאלת דרישות כספיות בשידוכים. בכל פעם שהאדם הפרטי עושה את השיקול לעצמו – הוא מגיע לכדאיות אישית, ולכדאיות האישית הזאת, לא תמיד אבל לרוב, אין מה לעשות עם כדאיות הכלל, למרות שכדאיות הכלל תביא בסוף לאותו יחיד עצמו ערך גבוה יותר. פרדוקס כבר אמרנו?
הגענו למקום שבו הבנת המשמעות של הפרט הבודד עבור הכלל היא לא רק קשה; היא בלתי אפשרית. זאת לא הסברה בשלבים, ואין בה שום היגיון. דרושה כאן קפיצה תפיסתית, ואיבדנו אותה לגמרי.
כדי שהיחיד ידאג לחברה, ההיגיון, במחילה מכבודו, צריך לזוז, ומילים כמו ערכים ואחריות ונאמנות צריכות לבוא במקומו. המילים האלו זרות לעולם המערבי רק קצת יותר מאשר לנו; נכון, אנחנו מכירים אותן טוב מאד באזורי חיוג מסוימים, אבל קשה לנו להשליך מהן לאזורים אחרים. אין לנו שום צורך בקאנט בשביל אמות מוסר, אבל בואו נודה, בינינו. המוסר שלנו מושלם, אלו רק אנחנו שלא מושלמים בו.
וגם אנחנו שכלתנים מדי, מחושבים מדי, וכל כך אוהבים לבחון הכל במדד ההיגיון האנושי ובסברות מלאות שכל. זה עובד טוב, בדרך כלל. לא במקומות שבהם להיגיון הזה אין שמץ של משמעות.
כך, כשאנחנו עומדים בפני עולם הפוך כזה, ושואלים את עצמנו אז מה קורה כאן בעצם, ומה אנחנו צריכים לעשות, ואיך אוספים הכל ובוחנים את המצב לאשורו ומנסים להתקדם הלאה, טובים יותר, אולי לא כדאי ללכת רחוק.
כי האחריות האישית שנעלמה מהעולם, מצויה בסכנת הכחדה גם אצלנו. אנחנו בני העולם המערבי, נרצה או לא; נלחמים בעוז בדלת הראשית, אבל לפעמים שוכחים לאבטח את החלון. העולם משתנה, אנחנו משתנים, והקורונה רק חשפה את מה שהיה כאן כבר הרבה זמן.
יהיה נחמד, כמובן, לשנות כמה תפיסות יסוד; להקטין חתונות, להפסיק עם טירוף של קניית דירות לילדים. להיות נכונים להילחם על צדק ואמת גם אם המחיר גבוה. אבל אולי, לפני שמשליכים מתובנות הקורונה לשאר תחומי החיים, נתחיל בקורונה עצמה.
אולי קצת יותר אחריות אישית, בלי יותר מידי היגיון וכן עם יותר אכפתיות ונכונות להיות חלק מהשלם, ולא השלם עצמו, תציל חיים של כמה אנשים. תתן להם עוד כמה שנים של לקום בבוקר, לראות את השמש, לחזור מהתפילה ולהרתיח מים לקפה. להתלונן על הדיאטה הכושלת, לארח שבתות בבית צפוף ולצחוק מחכמה של נכדים.
הלוואי.
----------------------------------------------------------------------------
[1] עמנואל קאנט, הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות, הוצאת מאגנס, 1933
תודה שקראתם,
אנגולר.
לתגובות באישי: sheinab.write בג'ימייל
נקודה ראשונה // נו, באמת
לא מומלץ לקרוא את כותרות העיתונים של הימים האחרונים אם רוצים לצאת לקניות. זה עושה חום, בדוק.
אוקיי. אז עבר ככה, חודש, חודש וחצי, בו שמענו רק על עד כמה הציבור החרדי הוא סמל ומופת לשמירה על הכללים, ואיך שהמסר הופנם והכל טוב ותראו תראו את תל אביב והמסיבות שלהם והגימנסיה בכלל. למרבה הפלא, הייתה בכך אמת. להקפיד יותר מהציבור הכללי זה פשוט; אפילו פירור הוא יותר משום-דבר. שלא לדבר על יותר מפירור.
הבעיה היא, כמה לא הוגן, שההשוואה צריכה להיעשות בשדה המספרים, לא בשדה המעשים. או בעצם, אף השוואה לא צריכה להיעשות. השוואות לא מעניינות אף אחד; מעניינות התוצאות.
וכשכבר בלתי אפשרי להתעלם מהנתונים שבפועל, הכותרות מתחילות להשתנות קצת. ושוב באדום וגדול אנחנו מתפעלים לשמוע שחוסר ההסברה לציבור החרדי הוא עניין של פיקוח נפש.
חוסר הסברה? רגע, לא שמענו על חוסר הסברה בחודשים האחרונים, שמענו להפך – שהכל סבבה וכולם מבינים ומפנימים ולקח קצת זמן אבל תראו איזה יופי. מאיפה שלפתם חוסר הסברה פתאום, ולמה בדיוק שאי מי – מהציבור החכם שלכם או מכל ציבור אחר – יקנה, במחילה, את השטויות האלה?
די כבר, נו. לקרוא לילד בשמו זה לא נחמד, ובטח שלא בכזה שם. אבל כשאין ברירה אין ברירה. זה חוסר אחריות, ומספיק עם כיבוסי המילים.
וחוסר האחריות כאן הוא לא חוסר אחריות ציבורי. אין אף גורם להאשים אותו, ולא שעיר לעזאזל בשביל לתלות על עמוד הקלון. חוסר האחריות הזה הוא חוסר אחריות אישי.
חשוב לי להדגיש: הילד הזה הוא לא רק שלנו, בכלל לא. האמת, הוא הכי פחות שלנו משל כל ציבור אחר. עדיין, אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו, ודי הגיע כבר הזמן להפסיק עם ההשוואות.
המאמר הזה אינו מאמר האשמה. זאת הכאה על חטא אישית לחלוטין, והאמת, אפילו לאו דווקא קשורה לקורונה.
נקודה שניה // פרט מול כלל
'דילמת האסיר' היא פרדוקס נחמד ומוכר בתורת המשחקים. שני אסירים מואשמים בפשע. אם אחד ילשין, הוא ישוחרר והשני יקבל עונש קשה. אם שניהם ישתקו, יקבלו עונש קל. אם שניהם ילשינו, יקבלו עונש בינוני.
בחישוב המתמטי יש כאן פרדוקס. ההתנהגות הכדאית לשניהם היא לשתוק ולקבל עונש קל, אבל ברגע שכל אחד יודע שהשני ישתוק – ההתנהגות הכדאית הופכת להלשנה. ברגע שהאחד יודע שההתנהגות הכדאית של השני היא הלשנה – ההתנהגות הכדאית עבורו היא הלשנה גם כן.
כך מבחינה מתמטית, יוצא שההתנהגות הכדאית עבור שניהם היא הלשנה, למרות שההתנהגות שתביא למינימום עונש היא שתיקה משותפת. לכו תבינו מתמטיקה.
הפרדוקס הזה נחמד בתיאוריה. הוא די עצוב כשמתגשם בפועל.
עמנואל קאנט (שהיה אוכל פרדוקסים לארוחת ערב) הגדיר את הצו הקטגורי שלו ואמר, עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי.[1]
קאנט לא בא לדבר על מציאות אופטימלית; קאנט חיפש פתרון.
פתרון לעולם המערבי השכלתן וההגיוני, שמפרק הכל לחתיכות ושובר אמונות, שמדגיש את האינדיבידואליזם תוך דחיקת הכלל לפינה של הילד הרע, ושהולך וניצב בפני פרדוקס; הכדאיות הסופית היא אחריות הפרט לקבוצה, אבל ההיגיון הקר עבור כל יחיד בנפרד תמיד יביא לאגואיזם.
והאנושות סחבה, והפרדוקס התעצם, ולפעמים יכולת לעצור ולשאול, מה זה העולם המאוד-הגיוני והמשוגע הזה, ולאיזה תהום בדיוק הוא מתקדם. ואז באה הקורונה והציבה את האינדיבידואליזם על פרשת דרכים: תבחרו, היא אמרה, בין חופש הפרט למוות.
זה היה מן שלב כזה מוזר, כשלמדינות דמוקרטיות מסוימות די יצאו העיניים מלהסתכל על מדינות דמוקרטיות פחות. כמה קל וכמה נח. לא צריך לשבור את הראש איך לשטח את העקומה ולהילחם באנשים כדי להציל להם – או לסבא שלהם, בואו לא נתקטנן – את החיים; פשוט מכניסים את כולם לבתים עם קצת מנות-קרב פה ושם ובלופ, העקומה משתטחת מאליה.
מלכת הדמוקרטיה בראשות טראמפ, כמה הרואי, בחרה להקריב על מזבח החופש מעל מאה ועשרים אלף בני אדם, אבל הפרדוקס רק התעצם; עכשיו וונדליזם בשם הדמוקרטיה גורם לרחובות בארצות הברית להיראות כמו רחובות אחרי הפצצה בברלין של סוף מלחמת העולם השניה. השאלה מתחילה להתייצב באדום מול העיניים: מהו היחס הנכון בין כוח הקבוצה לחופש האינדיבידואל. איפה בדיוק נמצא הגבול הדק הזה, בין דמוקרטיה לאנרכיה של בודדים.
לפעמים יש הרגשה כזאת, שאוטוטו הבחירה כבר לא תהיה בחירה יותר. שבשלב מסוים, ההחלקה במדרון תיהפך לבלתי נמנעת.
נקודה שלישית // אז לאן זה הולך
שלוש מערכות בחירות עברנו בשנתיים האחרונות. בכל פעם עלתה השאלה, מהי המשמעות של מצביע בודד ביחס לכלל המערכת. התשובה ההגיונית היא, כמובן, שאין משמעות.
באה הקורונה, העלתה את השאלה על משמעותו של יחיד שמתבודד, או שם אלכוג'ל מגעיל או לובש מסיכה על – כמה משונה – האף.
התשובה היא, שוב, אפס משמעות.
כך גם בשאלת המגורים בפריפריה – הרי אין שום משמעות למשפחה אחת שתעקור, וכך גם בשאלת דרישות כספיות בשידוכים. בכל פעם שהאדם הפרטי עושה את השיקול לעצמו – הוא מגיע לכדאיות אישית, ולכדאיות האישית הזאת, לא תמיד אבל לרוב, אין מה לעשות עם כדאיות הכלל, למרות שכדאיות הכלל תביא בסוף לאותו יחיד עצמו ערך גבוה יותר. פרדוקס כבר אמרנו?
הגענו למקום שבו הבנת המשמעות של הפרט הבודד עבור הכלל היא לא רק קשה; היא בלתי אפשרית. זאת לא הסברה בשלבים, ואין בה שום היגיון. דרושה כאן קפיצה תפיסתית, ואיבדנו אותה לגמרי.
כדי שהיחיד ידאג לחברה, ההיגיון, במחילה מכבודו, צריך לזוז, ומילים כמו ערכים ואחריות ונאמנות צריכות לבוא במקומו. המילים האלו זרות לעולם המערבי רק קצת יותר מאשר לנו; נכון, אנחנו מכירים אותן טוב מאד באזורי חיוג מסוימים, אבל קשה לנו להשליך מהן לאזורים אחרים. אין לנו שום צורך בקאנט בשביל אמות מוסר, אבל בואו נודה, בינינו. המוסר שלנו מושלם, אלו רק אנחנו שלא מושלמים בו.
וגם אנחנו שכלתנים מדי, מחושבים מדי, וכל כך אוהבים לבחון הכל במדד ההיגיון האנושי ובסברות מלאות שכל. זה עובד טוב, בדרך כלל. לא במקומות שבהם להיגיון הזה אין שמץ של משמעות.
כך, כשאנחנו עומדים בפני עולם הפוך כזה, ושואלים את עצמנו אז מה קורה כאן בעצם, ומה אנחנו צריכים לעשות, ואיך אוספים הכל ובוחנים את המצב לאשורו ומנסים להתקדם הלאה, טובים יותר, אולי לא כדאי ללכת רחוק.
כי האחריות האישית שנעלמה מהעולם, מצויה בסכנת הכחדה גם אצלנו. אנחנו בני העולם המערבי, נרצה או לא; נלחמים בעוז בדלת הראשית, אבל לפעמים שוכחים לאבטח את החלון. העולם משתנה, אנחנו משתנים, והקורונה רק חשפה את מה שהיה כאן כבר הרבה זמן.
יהיה נחמד, כמובן, לשנות כמה תפיסות יסוד; להקטין חתונות, להפסיק עם טירוף של קניית דירות לילדים. להיות נכונים להילחם על צדק ואמת גם אם המחיר גבוה. אבל אולי, לפני שמשליכים מתובנות הקורונה לשאר תחומי החיים, נתחיל בקורונה עצמה.
אולי קצת יותר אחריות אישית, בלי יותר מידי היגיון וכן עם יותר אכפתיות ונכונות להיות חלק מהשלם, ולא השלם עצמו, תציל חיים של כמה אנשים. תתן להם עוד כמה שנים של לקום בבוקר, לראות את השמש, לחזור מהתפילה ולהרתיח מים לקפה. להתלונן על הדיאטה הכושלת, לארח שבתות בבית צפוף ולצחוק מחכמה של נכדים.
הלוואי.
----------------------------------------------------------------------------
[1] עמנואל קאנט, הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות, הוצאת מאגנס, 1933
תודה שקראתם,
אנגולר.
לתגובות באישי: sheinab.write בג'ימייל
