הנושאים החמים
יום שני כט אב תשפ"ד
12.00 בלילה.
אני בנסיעה הביתה ממקום העבודה.
עבר עלי יום מתיש כולל מטופל שביטל בלי להודיע וכולל מבחן חשוב שנכשלתי (MSW).
רק מחכה למיטה...
תוך כדי הנסיעה אני מקשיב לתא קולי. 2 הודעות.
"מדברים מהוצאת ספרים פלונית. בהקשר לספר שהגשת לנו להוציא לאור לקראת סוכות – בקשתך סורבה. בדיוק היום ירד כזה ספר לדפוס ממטפל מקצועי ומפורסם יותר ממך..."
הודעה 2: "שלום, מדבר מוישה מגמ"ח... באופן פתאומי הגמ"ח צריך את הכסף וכפי שהתחייבת אתה חייב להחזיר תוך שבועיים מאה אלף ₪" (מתוך הלוואות שלקחתי לכסות את עלות ההכשרה בעו"ס שהגיעה אצלי במצטבר למאות אלפי ש"ח)
01.00 בלילה.
החניתי את הרכב תחת לבנין. אני ניגש לתיבת הדואר ומגלה להפתעתי דו"ח על נסיעה בנת"צ.
בקיצור, איך נראה לכם אני מרגיש? (זה תרגיל באמפטיה)
רציתי קצת להירגע.
לקחתי את העיתון (המודיע) וקראתי על המצב במלחמה וכו'.
אני מגיע לסוף העמוד.
הודעה על פטירתו של ר' חיים יצחק לבקוביץ ז"ל.
ואז נזכרתי בו.
ראיתי אותו לראשונה לפני חודש. שהיתי בבית חולים איכילוב בשבת ללוות אדם מאושפז. במנחה של שבת ראיתי אותו בבית הכנסת. צנום, כולו לבן, רזה וכחוש, יושב על כסא גלגלים, אבל עיניו בוערות. ומברך הגומל בהתלהבות.
האמת, לא הבנתי מה קורה פה. על מה הוא מברך?
אחר כך הזמין אותי לסעודה שלישית ושר שירים ודיבר דברי חיזוק...
משהו שם היה נראה לא נורמלי.
אני חוזר להווה. עכשיו, חודש אחרי, אני מגלה שהוא נפטר.
מה לדעתכם זה גורם לי להרגיש? (תרגיל 2)
אז זהו. זה משרה שלווה. זה נותן פרופורציה לקשיים. אני מתחיל להבין שהקשיים הם חלק מהחיים, אבל לא כל החיים. זה נותן תחושת משמעות וערך לחיים.
האמת, שבתהליכי טיפול רגשי אני משתמש בכך המון, בפרט עם לקוחות במצבי דיכאון שונים.
גם אנשים שעל עצמם מוותרים (במצבים באמת קשים), תמיד אשאל אותם איך הם יתנהגו במצב בו הם יראו מישהו שהולך להידרס אם יצילו אותו או לא. (מה אתם תענו?)
ועוד שאלה: נניח והוא יגיד שהוא בוחר ורוצה להידרס. אתם תצילו אותו או לא.
מה התשובה?
ואז אני שואל: למה. הרי רגע קודם קיללת את החיים.
אבל זהו. ברגע האמת, החוויה היא שקדושת החיים היא מעבר לכל.
(אגב, יש מטופלים במצבי דיכאון שמאוד עוזר להם לעשות סיור בבית חולים).
רוצים לחוות את זה על בשרכם? בואו ננסה תרגיל קטן.
אני לא יודע באיזה מצב רוח תופס אתכם המאמר הזה, אם אתם במצב רוח קשה, זה מצוין. (:
אם אתם במצב רוח טוב, אז תנסו רגע לדמיין את הרגע הקשה ביותר שלכם. עצוב, מיואש, מדוכא, כועס, זועם, פגוע.
מצליחים? מרגישים?
יופי. סיימנו שלב א' בהצלחה.
שלב ב': דמיינו את עצמכם באוטוסטרדה. נגיד בכביש 6 על 245 קמ"ש.
אתם מסתכלים שניה בוויז ו...
בשבריר שניה האחרונה הזזתם את ההגה.
ניצלתם. הלב דופק. פחד אלוקים.
שלב ג': בידקו עכשיו איך אתם מרגישים כלפי המצוקה שחשתם בשלב א'.
משו השתנה?
ובעצם, אולי זה עוד עומק בדברי חז"ל יזכיר לו יום המיתה.
אבל, זהירות!
הדבר הזה עובד טוב רק לאחר שנותנים את כל המקום והכבוד לרגשות הכאב הפשוטים שבחיי היום היום.
ולכן אסור לעשות בזה שימוש כדי לזלזל ברגשותינו (איך אתה מעיז להתלונן בכלל...) וכל שכן כדי לחנך אחרים... (אז מה עם הלחם הזה יבש, בשואה גם את זה לא היה...)
ואגב, למה זה ככה?
כאן יש יסוד גדול להבנת נפש האדם: אי אפשר לעבור ממצב נפשי אחד (עצבות) למצב נפשי אחר (השלמה) מבלי לחוות את המצב הראשון ולקבל אותו במלואו.
וכמובן אם אתם כמבוגרים מרגישים שיש בכם חלקים שרוצים לחיות, אני כאן, מזמין אתכם אישית לתהליך טוב שימלא את החיים. זה אפשרי!
תודה שהקשבתם
שלכם
נחמן
אם זה נגע בכם, הגיבו, גם במילה אחת...
אני קורא כל תגובה!
12.00 בלילה.
אני בנסיעה הביתה ממקום העבודה.
עבר עלי יום מתיש כולל מטופל שביטל בלי להודיע וכולל מבחן חשוב שנכשלתי (MSW).
רק מחכה למיטה...
תוך כדי הנסיעה אני מקשיב לתא קולי. 2 הודעות.
"מדברים מהוצאת ספרים פלונית. בהקשר לספר שהגשת לנו להוציא לאור לקראת סוכות – בקשתך סורבה. בדיוק היום ירד כזה ספר לדפוס ממטפל מקצועי ומפורסם יותר ממך..."
הודעה 2: "שלום, מדבר מוישה מגמ"ח... באופן פתאומי הגמ"ח צריך את הכסף וכפי שהתחייבת אתה חייב להחזיר תוך שבועיים מאה אלף ₪" (מתוך הלוואות שלקחתי לכסות את עלות ההכשרה בעו"ס שהגיעה אצלי במצטבר למאות אלפי ש"ח)
01.00 בלילה.
החניתי את הרכב תחת לבנין. אני ניגש לתיבת הדואר ומגלה להפתעתי דו"ח על נסיעה בנת"צ.
בקיצור, איך נראה לכם אני מרגיש? (זה תרגיל באמפטיה)
רציתי קצת להירגע.
לקחתי את העיתון (המודיע) וקראתי על המצב במלחמה וכו'.
אני מגיע לסוף העמוד.
הודעה על פטירתו של ר' חיים יצחק לבקוביץ ז"ל.
ואז נזכרתי בו.
ראיתי אותו לראשונה לפני חודש. שהיתי בבית חולים איכילוב בשבת ללוות אדם מאושפז. במנחה של שבת ראיתי אותו בבית הכנסת. צנום, כולו לבן, רזה וכחוש, יושב על כסא גלגלים, אבל עיניו בוערות. ומברך הגומל בהתלהבות.
האמת, לא הבנתי מה קורה פה. על מה הוא מברך?
אחר כך הזמין אותי לסעודה שלישית ושר שירים ודיבר דברי חיזוק...
משהו שם היה נראה לא נורמלי.
אני חוזר להווה. עכשיו, חודש אחרי, אני מגלה שהוא נפטר.
מה לדעתכם זה גורם לי להרגיש? (תרגיל 2)
אז זהו. זה משרה שלווה. זה נותן פרופורציה לקשיים. אני מתחיל להבין שהקשיים הם חלק מהחיים, אבל לא כל החיים. זה נותן תחושת משמעות וערך לחיים.
האמת, שבתהליכי טיפול רגשי אני משתמש בכך המון, בפרט עם לקוחות במצבי דיכאון שונים.
גם אנשים שעל עצמם מוותרים (במצבים באמת קשים), תמיד אשאל אותם איך הם יתנהגו במצב בו הם יראו מישהו שהולך להידרס אם יצילו אותו או לא. (מה אתם תענו?)
ועוד שאלה: נניח והוא יגיד שהוא בוחר ורוצה להידרס. אתם תצילו אותו או לא.
מה התשובה?
ואז אני שואל: למה. הרי רגע קודם קיללת את החיים.
אבל זהו. ברגע האמת, החוויה היא שקדושת החיים היא מעבר לכל.
(אגב, יש מטופלים במצבי דיכאון שמאוד עוזר להם לעשות סיור בבית חולים).
רוצים לחוות את זה על בשרכם? בואו ננסה תרגיל קטן.
אני לא יודע באיזה מצב רוח תופס אתכם המאמר הזה, אם אתם במצב רוח קשה, זה מצוין. (:
אם אתם במצב רוח טוב, אז תנסו רגע לדמיין את הרגע הקשה ביותר שלכם. עצוב, מיואש, מדוכא, כועס, זועם, פגוע.
מצליחים? מרגישים?
יופי. סיימנו שלב א' בהצלחה.
שלב ב': דמיינו את עצמכם באוטוסטרדה. נגיד בכביש 6 על 245 קמ"ש.
אתם מסתכלים שניה בוויז ו...
בשבריר שניה האחרונה הזזתם את ההגה.
ניצלתם. הלב דופק. פחד אלוקים.
שלב ג': בידקו עכשיו איך אתם מרגישים כלפי המצוקה שחשתם בשלב א'.
משו השתנה?
ובעצם, אולי זה עוד עומק בדברי חז"ל יזכיר לו יום המיתה.
אבל, זהירות!
הדבר הזה עובד טוב רק לאחר שנותנים את כל המקום והכבוד לרגשות הכאב הפשוטים שבחיי היום היום.
ולכן אסור לעשות בזה שימוש כדי לזלזל ברגשותינו (איך אתה מעיז להתלונן בכלל...) וכל שכן כדי לחנך אחרים... (אז מה עם הלחם הזה יבש, בשואה גם את זה לא היה...)
ואגב, למה זה ככה?
כאן יש יסוד גדול להבנת נפש האדם: אי אפשר לעבור ממצב נפשי אחד (עצבות) למצב נפשי אחר (השלמה) מבלי לחוות את המצב הראשון ולקבל אותו במלואו.
וכמובן אם אתם כמבוגרים מרגישים שיש בכם חלקים שרוצים לחיות, אני כאן, מזמין אתכם אישית לתהליך טוב שימלא את החיים. זה אפשרי!
תודה שהקשבתם
שלכם
נחמן
אם זה נגע בכם, הגיבו, גם במילה אחת...
אני קורא כל תגובה!
