כשהייתי ילדה קטנה, פחדנית במקצת. התרחקתי מהאורות שריצדו על ראש הניידת. בכל פעם שראיתי רכב משטרה, הייתי חוצה רחובות, בורחת הכי רחוק שאפשר. רק לא לפגוש שוטר אמיתי, מאיים. עם מדים מגוהצים ומבט קשוח.
כשיללת הסירנה נשמעה ברחובות, הייתי אוטמת אוזניים. חזק. הלב היה מגביר את קצב פעימותיו. כל כך פחדתי מהאנשים בעלי הנשק, הסמכות והכוח.
אהבתי אנשים עממיים. כאלו שהתהלכו ברחוב בבגדים פשוטים ובחיוך תמידי.

בלילה נטול ירח אחד, אמא התיישבה על מיטתי. ליטפה את הלחי שלי ולחשה: "את לא צריכה לפחד משוטרים. הם בסך הכל רוצים לשמור עלינו, להגן".
"שומרים עלינו?", שאלתי, "אז למה הם אוזקים אנשים, משליכים אותם לבית הסוהר?"
אמא חייכה חיוך שליו. הסבירה ששוטרים עוצרים רק עבריינים. אנשים שעוברים על החוק. "מתוקה שלי, אף אחד לא יפגע בך", היא הבטיחה, מדביקה לי נשיקה על המצח. "שוטרים לא פוגעים באזרחים תמימים".

האמנתי.

מאותו הלילה כבר לא פחדתי. נופפתי לשוטרים ברחובות, מפזרת חיוכים לכל עבר. שוטרים פוגעים רק באנשים רעים. אכזריים ממש. אז למה לי לפחד?
כבר לא נרתעתי מהאורות המהבהבים. הערכתי את האנשים שעושים הכול על מנת שיהיה לנו טוב, שנרגיש בטוחים. הערצתי את האומץ. את האכפתיות.

לא חשבתי שיש מציאות אחרת. אכזרית. אמא הבטיחה ששוטרים שומרים עלינו. היא תמיד אומרת רק את האמת.

* * *

הרבה דברים עברו על העולם מאז. חלקם טובים. חלקם פחות. שום דבר לא נותר כשם שהיה. גדלה הילדה. הפכה לבוגרת יותר, תמימה פחות.
רק אל דבר אחד נותר לה להתגעגע. לתמימות שהתנפצה על סלעי המציאות: 'שוטרים לא פוגעים באזרחים תמימים. הם כאן רק כדי לשמור עלינו, להגן'.