הנושאים החמים
ישנם שני דברים שצריך לדבר עליהם בהקשר של כתיבת קומיקס. הראשון הוא כיצד לכתוב קומיקס עלילתי ומוצלח. והשני- כיצד לכתוב קומיקס בצורה נכונה, צורה כזו שהצייר יצליח לעבוד עם הטקסט שכתבת. שני הנושאים הללו אינם חופפים בהתמדה, ולעיתים, אף סותרים.
אתמקד כעת בנושא החם יותר בדיון שבין ציירים לכותבים: מהו המתכון ל'זוגיות' נכונה בין כותב לצייר?
בכדי שתוכלו להסכים איתי, אתחיל עם הקונצנזוס, הכלל הראשון - שנכתב פעמים רבות כל כך: הכותב הוא התסריטאי והצייר הוא הבמאי. לא לערבב בין התפקידים. לאחר שסגרנו את הפינה הזו, ניתן לעבור הלאה:
לדעתי ישנן שלוש גישות לכתיבת קומיקס. שתי גישות פרקטיות וגישה שלישית מבוקשת מאוד, אך טומנת בחובה עגמת נפש רבה.
אתחיל עם הגישה הטראגית שהיא כה מבוקשת - גישת הקומיקס בשני ראשים - 'קדירא דבי שותפי':
כותב הקומיקס כותב את הסיפור כתסריטאי. הוא אחראי על הסיפור, העלילה והדמויות. הוא כותב את הטקסטים שבפי הדמויות, טקסט הפתיחה וכו'.
אבל אל לו לכותב להיכנס לנעליו של הצייר - הוא לא מכתיב את הקומיקס-הסרט בפועל: את חלוקת הציורים לריבועים, את גודל הציורים, מה רואים בכל ציור ועוד, שהרי, זהו תפקידו של הצייר שמשמש כבמאי: הוא לוקח את התסריט, מצייר בדמיונו את הסיפור, מחלק את הסיפור ל'סצנות' - ריבועי ציורים ומצייר.
נשמע נפלא, נכון? לא לציירים או כותבים מנוסים. אם אתם רוצים לדעת מהן הסיבות, עברו הלאה:
אורך אורך אורך. בצורה הזו אין באפשרותו של אף כותב, מנוסה ככל שיהיה, לחזות את האורך של הקומיקס שיצא בפועל מהתסריט שלו. סיפור כתוב 'מיתדמיין' אצל כל אחד בצורה אחרת 'כשם שאין פרצופיהם שווים' כו'. קומיקס איכותי צריך לספר את הסיפור בציורים ולא בטקסט. לכן, כמות ריבועי הציור שאמורות לבטא סצנה מסוימת יראו אחרת לגמרי בשני ראשים שונים. פרק אחד שכתבת יימרח לשלושה ושלושה לאחד.
ציור: בתיה גישייד.
מה הבעיה בכך? דבר ראשון - אני ככותב, צריך לתת סיפור של כך וכך פרקים/עמודים. דבר שני והחשוב יותר, מגיע בפסקה הבאה:
קומיקס איכותי אמור לכלול בכל פרק שלושה קווי עלילה: א. בכל פרק צריך להתקדם בעלילה המרכזית של הסיפור. ב. כל פרק חייב להכיל עלילה מסוימת שתתחיל ותסתיים בפרק הזה- לא יכול להיות שהקורא יקרא פרק שלם ויצא עם כלום. הפרק צריך לסקרן אותו. ג. הדמויות צריכות לקבל אישיות ואיפיון. הקורא צריך להזדהות עם הדמויות ולפתח יחסי אהבה-שנאה אליהם. בכדי ליצור זאת, צריך קווי עלילה קטנים לכל אחת מהדמויות.
מכיוון שכן, ברגע שאני ככותב לא יכול לחזות את אורך הפרק שיצטייר, קווי עלילה משניים - שאמורים רק לעניין את הקורא בפרק הנוכחי מתחלקים ל3 ומאבדים את הפואנטה. קווי עלילה שאמורים לאפיין את הדמויות מקבלים מקום מרכזי הרבה יותר מהמתוכנן (או שוליים מדי) והסיפור הופך למבולבל וקשה למעקב.
יחסיות היחסיות בין הטקסט שבפי הדמויות לציורים יוצאת מוזרה. הטקסט אמור להשלים את הציור. מכיוון שאני ככותב מדמיין את הציור אחרת ממה שהוא יוצא בפועל, התוצר הסופי יוצא מוזר.
חיכוכים תמידיים בין הכותב לצייר. עבדתי עם צייר פעם שבכל פרק התוצר הסופי סתם את האפשרות להמשך העלילה שתכננתי וכל פעם הייתי צריך ליצור עלילה חדשה. הצייר גם מתוסכל מכיוון שהוא צריך לתקן כל הזמן ומתי שהוא הכל נהיה בלתי אפשרי.
עקב כל הנ"ל (וגם בגלל שסתם כך לכתוב בצורה הבאה זה יותר קל) ישנם כותבים רבים רבים שנופלים לבור הבא:
הם פשוט מספרים את הסיפור דרך בועות הדיבור של הדמויות. הדמות הופכת לקריין הסיפור, הקומיקס הופך לציור רקע. כך, הם יכולים לשלוט בקלות בקצב הסיפור, פחות אכפת להם איך בדיוק הצייר מצייר - כי זה הרי רק רקע.
לא ולא רבותי. אלף פעמים לא (למה כל כך הרבה לא? פיתחו ספרי קומיקס של המגזר החרדי. לא תאמינו כמה זה נפוץ). זה לא קומיקס!
אז מה כן? נשארו עוד שתי גישות:
הגישה הפרקטית הראשונה - גישת הראש של הצייר. כותב הקומיקס פשוט כותב סיפור. ממש כפי שהוא כותב סיפור רגיל. הצייר, מקבל את הסיפור השלם והופך אותו לקומיקס. מה שקורה כאן בעצם שהצייר הופך גם לכותב קומיקס.
הגישה הזו מתאימה לציירים שלא מסוגלים לעבוד במסגרת שמישהו אחר כתב להם. הם מרגישים 'כבולים' כאשר כותבים להם תסריט מפורט מדי.
החיסרון בשיטה זו - כישרון הכתיבה וכשרון הציור הינם שני תחומים שונים לגמרי. יש כאלו שנחנו בשני הכישרונות, אבל גם יש אנשים שהם גם שפים מעולים וגם נגנים בחסד. לא כולם כאלו. אם בחרו לתת לסופר וצייר לעבוד ביחד על קומיקס, כנראה שיש סיבה לכך. הגישה הזו מתאימה בעיקר כאשר רוצים סיפור תוכני או חינוכי. אז יש רב או מחנך דגול שכותבים את התוכן ויש את הצייר המוכשר גם בכתיבת קומקסים שמעבד את הסיפור לקומיקס.
הגישה הפרקטית השניה - גישת הראש של הכותב. הגישה הבאה לא מתאימה לכולם וגם בה יש חסרונות, אך גליתי שרוב הציירים מבסוטים לגמרי כאשר הם עובדים עם טקסט שנכתב בגישה הזו (במיוחד אם הם עבדו לפני כן עם טקסט שנכתב בשיטה הטראגית).
הכותב הוא התסריטאי של הסיפור, אבל גם קצת הבמאי. הוא מדמיין את הסצנות בראש, מחלק את הפרק לריבועי קומיקס וכותב הוראות לצייר מה לצייר בכל ריבוע. בעצם, הצייר מנסה לצייר את מה שדמיין הכותב. על כן, הכותב חייב ל'הכניס' את הצייר לתוך ראשו: לספר לו בתחילת הפרק מה הולך להיות הפרק, לתאר ככל הניתן את הדמויות שבסיפור, לתאר בפירוט איך הוא רואה כל אתר ובית בסיפור. כדי שהצייר יכנס לעלילה הוא צריך לדעת אילו דברים חשובים יקרו בהמשך, הוא צריך לדעת מה חשוב לך ומה סחף אותך בעלילה.
דווקא כאן חשוב לזכור כן לתת לצייר חופשיות. זה לא התפקיד שלך לכתוב מאיזה זווית לצייר, איזה בגדים לשים לדמות ואיך עושים הבעה של מופתע.
ציור: בתיה גישייד.
לי היה חשוב תמיד להדגיש שהתסריט שאני כותב הוא רק 'הצעת הגשה'. אינני צייר. כך, שלעיתים ריבועי ציור שנראו לי כאפשריים אינם כאלו. בנוסף, צריך לזכור שלעולם יהיו לקומיקס אבא ואמא, גם כאשר הטון הדומיננטי שייך לאבא. הצייר תמיד יוסיף לעלילה ולתוכן את נקודת מבטו וטוב שכך.
חסרונות:
1. השיטה הזו בעצם די כופרת בכלל הראשון, המוסכם על כולם, כלל התסריטאי והבמאי. אבל לדידי, אם הקומיקס יוצא מוצלח והצייר והכותב מצליחים לעבוד בצורה טובה - פחות חשובה הדרך.
2. כפי שכתבתי, השיטה הזו לא עובדת אצל כולם. הרבה תלוי גם במינון ובשינוי סגנון הכתיבה והציור שבין איש לחברו.
לסיום:
בסופו של דבר אין קומיקס דומה לחברו, אין צייר דומה לרעהו ואין סופרים שמספרים את אותו הסיפור. כל כותב וצייר שנבחרו לעבוד יחדיו צריכים ללמוד תוך כדי ריצה האחד את שיטת עבודתו של רעהו וכיצד לכבד האחד את השני.
הכי חשוב, לפני שמתחילים לעבוד יחד - עשו שיחה. תתאמו ציפיות - על איזה סגנון עבודה מדובר? גם כאשר האחד צייר מנוסה והשני רק כותב מתחיל ולהפך: אל תזלזלו אחד בשני. זה רק יעזור לסיפור.
אני הייתי שמח לעשות שיחה לפני כל פרק עם הצייר, לא משנה באיזה צורה נכתב התסריט. לדבר על הסיפור, לראות שמשדרים באותו הגל.
אתמקד כעת בנושא החם יותר בדיון שבין ציירים לכותבים: מהו המתכון ל'זוגיות' נכונה בין כותב לצייר?
בכדי שתוכלו להסכים איתי, אתחיל עם הקונצנזוס, הכלל הראשון - שנכתב פעמים רבות כל כך: הכותב הוא התסריטאי והצייר הוא הבמאי. לא לערבב בין התפקידים. לאחר שסגרנו את הפינה הזו, ניתן לעבור הלאה:
לדעתי ישנן שלוש גישות לכתיבת קומיקס. שתי גישות פרקטיות וגישה שלישית מבוקשת מאוד, אך טומנת בחובה עגמת נפש רבה.
אתחיל עם הגישה הטראגית שהיא כה מבוקשת - גישת הקומיקס בשני ראשים - 'קדירא דבי שותפי':
כותב הקומיקס כותב את הסיפור כתסריטאי. הוא אחראי על הסיפור, העלילה והדמויות. הוא כותב את הטקסטים שבפי הדמויות, טקסט הפתיחה וכו'.
אבל אל לו לכותב להיכנס לנעליו של הצייר - הוא לא מכתיב את הקומיקס-הסרט בפועל: את חלוקת הציורים לריבועים, את גודל הציורים, מה רואים בכל ציור ועוד, שהרי, זהו תפקידו של הצייר שמשמש כבמאי: הוא לוקח את התסריט, מצייר בדמיונו את הסיפור, מחלק את הסיפור ל'סצנות' - ריבועי ציורים ומצייר.
נשמע נפלא, נכון? לא לציירים או כותבים מנוסים. אם אתם רוצים לדעת מהן הסיבות, עברו הלאה:
אורך אורך אורך. בצורה הזו אין באפשרותו של אף כותב, מנוסה ככל שיהיה, לחזות את האורך של הקומיקס שיצא בפועל מהתסריט שלו. סיפור כתוב 'מיתדמיין' אצל כל אחד בצורה אחרת 'כשם שאין פרצופיהם שווים' כו'. קומיקס איכותי צריך לספר את הסיפור בציורים ולא בטקסט. לכן, כמות ריבועי הציור שאמורות לבטא סצנה מסוימת יראו אחרת לגמרי בשני ראשים שונים. פרק אחד שכתבת יימרח לשלושה ושלושה לאחד.
ציור: בתיה גישייד.
מה הבעיה בכך? דבר ראשון - אני ככותב, צריך לתת סיפור של כך וכך פרקים/עמודים. דבר שני והחשוב יותר, מגיע בפסקה הבאה:
קומיקס איכותי אמור לכלול בכל פרק שלושה קווי עלילה: א. בכל פרק צריך להתקדם בעלילה המרכזית של הסיפור. ב. כל פרק חייב להכיל עלילה מסוימת שתתחיל ותסתיים בפרק הזה- לא יכול להיות שהקורא יקרא פרק שלם ויצא עם כלום. הפרק צריך לסקרן אותו. ג. הדמויות צריכות לקבל אישיות ואיפיון. הקורא צריך להזדהות עם הדמויות ולפתח יחסי אהבה-שנאה אליהם. בכדי ליצור זאת, צריך קווי עלילה קטנים לכל אחת מהדמויות.
מכיוון שכן, ברגע שאני ככותב לא יכול לחזות את אורך הפרק שיצטייר, קווי עלילה משניים - שאמורים רק לעניין את הקורא בפרק הנוכחי מתחלקים ל3 ומאבדים את הפואנטה. קווי עלילה שאמורים לאפיין את הדמויות מקבלים מקום מרכזי הרבה יותר מהמתוכנן (או שוליים מדי) והסיפור הופך למבולבל וקשה למעקב.
יחסיות היחסיות בין הטקסט שבפי הדמויות לציורים יוצאת מוזרה. הטקסט אמור להשלים את הציור. מכיוון שאני ככותב מדמיין את הציור אחרת ממה שהוא יוצא בפועל, התוצר הסופי יוצא מוזר.
חיכוכים תמידיים בין הכותב לצייר. עבדתי עם צייר פעם שבכל פרק התוצר הסופי סתם את האפשרות להמשך העלילה שתכננתי וכל פעם הייתי צריך ליצור עלילה חדשה. הצייר גם מתוסכל מכיוון שהוא צריך לתקן כל הזמן ומתי שהוא הכל נהיה בלתי אפשרי.
עקב כל הנ"ל (וגם בגלל שסתם כך לכתוב בצורה הבאה זה יותר קל) ישנם כותבים רבים רבים שנופלים לבור הבא:
הם פשוט מספרים את הסיפור דרך בועות הדיבור של הדמויות. הדמות הופכת לקריין הסיפור, הקומיקס הופך לציור רקע. כך, הם יכולים לשלוט בקלות בקצב הסיפור, פחות אכפת להם איך בדיוק הצייר מצייר - כי זה הרי רק רקע.
לא ולא רבותי. אלף פעמים לא (למה כל כך הרבה לא? פיתחו ספרי קומיקס של המגזר החרדי. לא תאמינו כמה זה נפוץ). זה לא קומיקס!
אז מה כן? נשארו עוד שתי גישות:
הגישה הפרקטית הראשונה - גישת הראש של הצייר. כותב הקומיקס פשוט כותב סיפור. ממש כפי שהוא כותב סיפור רגיל. הצייר, מקבל את הסיפור השלם והופך אותו לקומיקס. מה שקורה כאן בעצם שהצייר הופך גם לכותב קומיקס.
הגישה הזו מתאימה לציירים שלא מסוגלים לעבוד במסגרת שמישהו אחר כתב להם. הם מרגישים 'כבולים' כאשר כותבים להם תסריט מפורט מדי.
החיסרון בשיטה זו - כישרון הכתיבה וכשרון הציור הינם שני תחומים שונים לגמרי. יש כאלו שנחנו בשני הכישרונות, אבל גם יש אנשים שהם גם שפים מעולים וגם נגנים בחסד. לא כולם כאלו. אם בחרו לתת לסופר וצייר לעבוד ביחד על קומיקס, כנראה שיש סיבה לכך. הגישה הזו מתאימה בעיקר כאשר רוצים סיפור תוכני או חינוכי. אז יש רב או מחנך דגול שכותבים את התוכן ויש את הצייר המוכשר גם בכתיבת קומקסים שמעבד את הסיפור לקומיקס.
הגישה הפרקטית השניה - גישת הראש של הכותב. הגישה הבאה לא מתאימה לכולם וגם בה יש חסרונות, אך גליתי שרוב הציירים מבסוטים לגמרי כאשר הם עובדים עם טקסט שנכתב בגישה הזו (במיוחד אם הם עבדו לפני כן עם טקסט שנכתב בשיטה הטראגית).
הכותב הוא התסריטאי של הסיפור, אבל גם קצת הבמאי. הוא מדמיין את הסצנות בראש, מחלק את הפרק לריבועי קומיקס וכותב הוראות לצייר מה לצייר בכל ריבוע. בעצם, הצייר מנסה לצייר את מה שדמיין הכותב. על כן, הכותב חייב ל'הכניס' את הצייר לתוך ראשו: לספר לו בתחילת הפרק מה הולך להיות הפרק, לתאר ככל הניתן את הדמויות שבסיפור, לתאר בפירוט איך הוא רואה כל אתר ובית בסיפור. כדי שהצייר יכנס לעלילה הוא צריך לדעת אילו דברים חשובים יקרו בהמשך, הוא צריך לדעת מה חשוב לך ומה סחף אותך בעלילה.
דווקא כאן חשוב לזכור כן לתת לצייר חופשיות. זה לא התפקיד שלך לכתוב מאיזה זווית לצייר, איזה בגדים לשים לדמות ואיך עושים הבעה של מופתע.
ציור: בתיה גישייד.
לי היה חשוב תמיד להדגיש שהתסריט שאני כותב הוא רק 'הצעת הגשה'. אינני צייר. כך, שלעיתים ריבועי ציור שנראו לי כאפשריים אינם כאלו. בנוסף, צריך לזכור שלעולם יהיו לקומיקס אבא ואמא, גם כאשר הטון הדומיננטי שייך לאבא. הצייר תמיד יוסיף לעלילה ולתוכן את נקודת מבטו וטוב שכך.
חסרונות:
1. השיטה הזו בעצם די כופרת בכלל הראשון, המוסכם על כולם, כלל התסריטאי והבמאי. אבל לדידי, אם הקומיקס יוצא מוצלח והצייר והכותב מצליחים לעבוד בצורה טובה - פחות חשובה הדרך.
2. כפי שכתבתי, השיטה הזו לא עובדת אצל כולם. הרבה תלוי גם במינון ובשינוי סגנון הכתיבה והציור שבין איש לחברו.
לסיום:
בסופו של דבר אין קומיקס דומה לחברו, אין צייר דומה לרעהו ואין סופרים שמספרים את אותו הסיפור. כל כותב וצייר שנבחרו לעבוד יחדיו צריכים ללמוד תוך כדי ריצה האחד את שיטת עבודתו של רעהו וכיצד לכבד האחד את השני.
הכי חשוב, לפני שמתחילים לעבוד יחד - עשו שיחה. תתאמו ציפיות - על איזה סגנון עבודה מדובר? גם כאשר האחד צייר מנוסה והשני רק כותב מתחיל ולהפך: אל תזלזלו אחד בשני. זה רק יעזור לסיפור.
אני הייתי שמח לעשות שיחה לפני כל פרק עם הצייר, לא משנה באיזה צורה נכתב התסריט. לדבר על הסיפור, לראות שמשדרים באותו הגל.
