כותבת בעקבות האשכול רווי היצרים בנושא:
"מורה בתיכון משפילה תלמידה לעיני הכיתה באופן קבוע"
האמת, לא הופתעתי מגודל העניין שהאשכול המדובר יצר.
רמת האכפתיות הכנה, הדאגה וההשתתפות בצער תלמידה שאף אחד לא מכיר,
הוכיחה (שוב) שאכן ''איש את רעהו'' וכו'.
אבל היא הוכיחה עוד משהו.
היא הוכיחה שרובנו נושאים משקל שלילי מהעבר.
לעניות דעתי, רבים מהמגיבים ואני בתוכם, הגיבו מתוך הזדהות אישית.
על היתרונות ביצירת הזדהות אישית,
למדתי לפני כעשור בפרוג בקורס עריכה והפקת וידאו,
ראש החוג קובי נתנאל האגדי לימד אותנו שכדי להצליח ביצירת סרט,
מומלץ ליצור הזדהות אישית עם הצופה.
ברגע שנזהה את עצמנו בתוך אחת הדמויות המרכזיות -
החיבור שלנו לסרט יתחזק, ונאהב אותו יותר.
הוא לימד אותנו עוד משהו (אני תלמידה טובה מסתבר)
שכדי שסרט יצליח עוד יותר, כדאי שיהיה בו סוג של קונפליקט ורצוי קונפליקט פנימי.
אני מרגישה שהסיבה המרכזית שהאשכול הזה ''הצליח'' כביכול, הוא ההזדהות האישית של רבים,
וכן הקונפליקט הפנימי שהוא יצר;
מצד אחד, זה נוראי, מצד שני, מי אמר שהתיאור של התלמידה מדויק?
מצד אחד, זה משפיל, אבל מצד שני מי אמר שלתלמידה לא 'הגיע' קצת?
מצד אחד זה כואב, מצד שני אולי זה יחשל אותה.
מצד אחד חייבים לעשות משהו, מצד שני אולי התערבות תפגע בה יותר?
הזדהות אישית יחד עם קונפליקט - הדרך המושלמת ליצירת אשכול בעל מאות תגובות ו23,000 צפיות(!)
***
חודשיים בלבד לאחר שעלינו ארצה,
דודינו היקרים שלקחו על עצמם את המשימה להצלחת ההתאקלמות שלנו,
שילבו אותי בבית יעקב בשכונה מסוימת בירושלים.
אני הייתי ילדה כבת 8 וחצי.
ארץ ישראל נקנית בייסורים והמחנכת היתה קשה, אנדרסטייטמנט.
לרוע המזל כילדה בארץ חדשה, לא ידעתי שהיא קשה,
חשבתי שככה זה כאן בארץ.
והאמת היא שאחרי שנתבקשנו לזרוק את כל חצאיות הג'ינס , לקצר דרמטית את השיער,
וקיבלנו שיעור מה אסור ומה מותר,
כבר לא נותר לי עוד הרבה ממה להיות מופתעת.
בשיעור השני, כשהיא עברה בין כל התלמידות להתרשם מעבודת השער שלהן -
ותלשה בחמת זעם דפים שלא מצאו חן בעיניה,
תלשתי בעצמי את הדף שלי עוד טרם הגיעה אלי,
כדי להימנע מלעבור חוויה דומה.
מזוויות עיני ראיתי עוד כמה תלמידות נוהגות בהיחבא כמוני.
בשבועות הבאים הכרתי כל מיני מושגים חדשים שהיו זרים לי.
אפשר לומר שהתרגלתי לאקלים החדש.
את החוויה שעברתי כעבור בערך חודשיים נוספים,
כתבתי כאן באשכול והופתעתי מעשרות רבות של אימוג'ים נדהמים (וצוחקים משום מה) שקיבלתי.
למרבה האירוניה בשיעור היסטוריה קיבלתי עונש ששייך כנראה להיסטוריה הרחוקה, אולי לימי הביניים.
אפילו לא הסתרתי שלעסתי מסטיק,
היה זכור לי במפורש מבית הספר של חב"ד בצרפת שלא עשו מזה עניין.
כלומר פורמאלית היה אסור, מעשית? כבר הרבה פחות חד משמעי.
למרות התמימות באי ההסתרה ואולי דווקא בגללה,
זעמה של המורה הגיעה לשיאים חדשים:
"תעמדי!"
"את מעיזה בשיעור *שלי* ללעוס מסטיק"?
שתיקה.
בסיומה של חלק השיחה הנותר שאותו אני מעדיפה לצנזר,
מצאתי את עצמי עומדת ליד השולחן,
מסטיק ורוד דבוק על קצה אפי
סומק מציף את פני,
וגיחוך כללי שעובר ללא מילים בין חברותי לכיתה.
כך עמדתי לדרישת המורה עד סוף השיעור.
כתלמידה ביישנית גם ככה, הבזיון היה נורא.
בימים שלאחר מכן,
היה ברור לי שההמעשה שעשיתי הוא נפשע,
והעונש המשפיל מוצדק.
הרי החינוך שקיבלנו בבית על יראת המורים
ועל כך ש''המורה תמיד צודקת'' (לא נכון בכלל), חלחל.
אבל עדיין לא יכולתי להתעלם מהניסוח של המורה:
בשיעורים *שלי*
עם דגש על "שלי" את מעיזה? איך?
לא 'איך את בת ישראל לא מתביישת בהתנהגות רחובית',
אלא איך זה קורה דווקא בשיעורים של המורה הנכבדה.
לקח עוד קצת זמן שהורים רבים התלוננו להנהלה,
והמורה שינתה את פניה מן הקצה אל הקצה,
אבל הרושם נשאר.
אז אם גם בבקשה פשוטה של המורה היא היתה משיגה את אותה תוצאה בדיוק,
למה היא בחרה במה שבחרה?
חבל להשאיר את השאלה הזאת רטורית,
כי זאת שאלה שכדאי שנשאל גם את עצמנו,
ושניתן לה תשובות.
אם ניתן להשיג את אותה מטרה במגוון פעולות,
למה אנחנו ישר רצים לעונש?
תנסו רגע לחשוב מה הייתה הרגשתכם כילדים כשקיבלתם עונש.
אם אני צוללת לתוך העבר,
מעמידה את עצמי שוב באותה באותה נקודה בכיתה ג' ומשחזרת מה עבר לי בראש -
מה שאני זוכרת כולל שלל רגשות, כולן שליליות:
כעס, רחמים עצמיים, השפלה, תסכול, רצון לנקמה (אני דווקא אעשה כך וכך)
ועוד.
במבוא לפונולוגיה באחד הפרקים מצוין,
שעונש נועד להשיג לפחות אחד משלושה דברים:
1. להעניק תחושת צדק אינטואיטיבית לנפגע
2. הרתעה - שיחשוש לעשות את המעשה השלילי שוב.
3. מניעה - למנוע ממנו באותו רגע לעשות מעשה שלילי או מסוכן.
(יש גם שיקום וכפרה אבל זה לא רלוונטי לילדים).
אם כל פעם לפני שנעניש נחשוב מה המטרה שלנו,
האם אנחנו יכולים להשיג אותה בדרך אחרת,
האם היא נקייה לחלוטין משיקולים של אגו, כבוד, כעס, והאם לא יוצא שכרנו בהפסדנו,
אני בטוחה שהעונשים שניתן, אם בכלל, ירדו למינימום ההכרחי.
ויהי רצון שלא יצא מכשול תחת ידינו.
נ.ב
הנאמר לעיל משקף את דעתי בלבד,
כצורך לפרוק את מחשבותי ולשתף,
ואין חלילה רצון לומר מה בהכרח נכון וראוי או להטיף מוסר.