הנושאים החמים
כשרותי (שם בדוי), בת 13, הגיעה אלי לראשונה, היא היתה מכונסת ועצורה.
כשמגיע נער או אדם בפעם הראשונה לטיפול בגמגום, אנחנו עושים תיאום ציפיות.
מה המטרה שלך? בשביל מה הגעת?
בדר"כ התשובה פשוטה: לא לגמגם.
או יותר נחרץ: קחי ממני את הגמגום, ועדיף כמה שיותר מהר.
גם רותי ענתה כך: "שאני לא אגמגם ולא אתקע אף פעם".
ואז מתחיל תהליך שכולל בתוכו הרבה דברים.
מצד אחד תרגול. אבל זה החלק הפשוט והקצר (כן!)
מצד שני קבלה. וזה החלק הארוך.
מצד שלישי תת מודע. וזה החלק הכי ארוך.
הטיפול בתת מודע עוזר לקבלה, עוזר לתרגול הטכני, משחרר מתחים ולחצים,
ומעלה למודעות מה קרה לי, למה אני בכלל מגמגם.
ואם הטיפול נעשה דרך האמא, היא מקבלת את התובנות על הילד שלה.
כמה זמן לוקח עד שהטיפול במאסטר טאפינג, בתת המודע, משפיע על הגמגום?
שאלה מצויינת.
קשה לדעת מראש כמה טיפולים נצטרך. כל אדם הוא עולם שלם אחר, כל מקרה לגופו, לפי המורכבות, החומרה, המשך, ההימנעות, הערך העצמי...
וגם לפי כמה האדם עצמו רוצה להמשיך או לא. לפעמים מגיעים לנקודה שהאדם אומר עד כאן, מספיק לי. התקדמתי, טוב לי, עוצרים.
זה טיפול בתת המודע, ותת המודע הוא ים.
תלוי גם איך מגדירים שיפור. ולמה אנחנו מצפים. ולפעמים אנחנו מתעכבים על הנקודה הזו המון זמן.
מצפים להעלמות הגמגום? זו מטרה לא הכי ראלית. הגמגום מגיע במקורו מנטייה נוירו-פיזיולוגית של המוח. נולדים עם נטייה לגמגום. והנטייה הזו יכולה להתפרץ בגלל טריגרים שונים. אי אפשר למחוק את הנטייה הזו, אפשר לעבוד על הסימפטומים ועל העניינים הרגשיים המתלווים אליה.
אז בשביל מה לטפל אם את לא מבטיחה שהגמגום יעבור?
וואו, זאת שאלה שקשה לי להבין.
אם כואב לי הגרון אני אלך לרופא ואקח אנטיביוטיקה, גם אם הדלקת בגרון תחזור בעוד חודשיים. וגם אם לאנטיביוטיקה יש תופעות לואי אחרות.
ואם כואב לי ברגל כשאני הולכת אני אחפש פיתרון של מדרסים, למשל, גם אם לא תמיד זה יעיל במאה אחוז.
ואנחנו הולכים להנחיית הורים, ליעוץ זוגי, למטפל רגשי, ויודעים שתמיד יהיו התמודדויות, רק נרכוש כמה כלים שיעזרו לנו להתמודד, לראות את הדברים אחרת, לעשות שינוי.
כלומר אין בעולם פתרונות קסם לשום דבר. ופתאום רק בגמגום אנחנו מחפשים קסמים שיעבירו הכל לגמרי...
אז מה כן? מה המטרה של טיפול בגמגום?
גם אחרי הטיפול, לפעמים עדין יהיו רגעים של גמגום אבל הם יהיו אחרים לגמרי. ההרגשה תהיה אחרת, כל ההתייחסות לגמגום תהיה אחרת, והאדם ירגיש שיפור גם בהרגשה שלו וגם בתדירות הגמגום, במשך, בצורה, ביכולת השליטה שלו על הגמגום, בשינוי בתפיסה העצמית שלו. בקבלה שלו את הגמגום, בהסתכלות עליו: האם הגמגום מגדיר אותי? הוא מונע ממני משהו? הוא גורם לי להחליט לא לענות לטלפון?
החשיבה מתרחבת. פתאום הדברים שחשובים לי תופסים הרבה יותר מקום מאשר הגמגום, ואני יכול לחיות בצורה בריאה ומשוחררת יותר.
ואז ממילא תדירות הגמגום פוחתת, החומרה יורדת, יש יותר הקלה, שחרור, שטף, דיבור קל יותר,
ופחות ופחות לחץ, מתח, חששות, ובושה.
כי אנחנו מתחילים מהגמגום ומסיימים הרבה הלאה. כי הגמגום הוא רק סימפטום...
ומה היה בסוף עם רותי?
זה מה שהיא כתבה בסוף הטיפול:
"... ראיתי שהגמגום כבר לא היה לי כזה חשוב כי ראיתי שאני מצליחה לא לגמגם, והיה יותר חשוב להצליח במבחנים וכו'.
כאילו הגמגום הלך כבר לצד.
ועכשיו אני יותר משתתפת בשיחות עם חברות, יותר מדברת עם דודים, עונה תשובות בקול (שלפני זה לא העזתי), וב"ה אני מאד מרוצה!"
כאילו הגמגום הלך כבר לצד.
כשמגיע נער או אדם בפעם הראשונה לטיפול בגמגום, אנחנו עושים תיאום ציפיות.
מה המטרה שלך? בשביל מה הגעת?
בדר"כ התשובה פשוטה: לא לגמגם.
או יותר נחרץ: קחי ממני את הגמגום, ועדיף כמה שיותר מהר.
גם רותי ענתה כך: "שאני לא אגמגם ולא אתקע אף פעם".
ואז מתחיל תהליך שכולל בתוכו הרבה דברים.
מצד אחד תרגול. אבל זה החלק הפשוט והקצר (כן!)
מצד שני קבלה. וזה החלק הארוך.
מצד שלישי תת מודע. וזה החלק הכי ארוך.
הטיפול בתת מודע עוזר לקבלה, עוזר לתרגול הטכני, משחרר מתחים ולחצים,
ומעלה למודעות מה קרה לי, למה אני בכלל מגמגם.
ואם הטיפול נעשה דרך האמא, היא מקבלת את התובנות על הילד שלה.
כמה זמן לוקח עד שהטיפול במאסטר טאפינג, בתת המודע, משפיע על הגמגום?
שאלה מצויינת.
קשה לדעת מראש כמה טיפולים נצטרך. כל אדם הוא עולם שלם אחר, כל מקרה לגופו, לפי המורכבות, החומרה, המשך, ההימנעות, הערך העצמי...
וגם לפי כמה האדם עצמו רוצה להמשיך או לא. לפעמים מגיעים לנקודה שהאדם אומר עד כאן, מספיק לי. התקדמתי, טוב לי, עוצרים.
זה טיפול בתת המודע, ותת המודע הוא ים.
תלוי גם איך מגדירים שיפור. ולמה אנחנו מצפים. ולפעמים אנחנו מתעכבים על הנקודה הזו המון זמן.
מצפים להעלמות הגמגום? זו מטרה לא הכי ראלית. הגמגום מגיע במקורו מנטייה נוירו-פיזיולוגית של המוח. נולדים עם נטייה לגמגום. והנטייה הזו יכולה להתפרץ בגלל טריגרים שונים. אי אפשר למחוק את הנטייה הזו, אפשר לעבוד על הסימפטומים ועל העניינים הרגשיים המתלווים אליה.
אז בשביל מה לטפל אם את לא מבטיחה שהגמגום יעבור?
וואו, זאת שאלה שקשה לי להבין.
אם כואב לי הגרון אני אלך לרופא ואקח אנטיביוטיקה, גם אם הדלקת בגרון תחזור בעוד חודשיים. וגם אם לאנטיביוטיקה יש תופעות לואי אחרות.
ואם כואב לי ברגל כשאני הולכת אני אחפש פיתרון של מדרסים, למשל, גם אם לא תמיד זה יעיל במאה אחוז.
ואנחנו הולכים להנחיית הורים, ליעוץ זוגי, למטפל רגשי, ויודעים שתמיד יהיו התמודדויות, רק נרכוש כמה כלים שיעזרו לנו להתמודד, לראות את הדברים אחרת, לעשות שינוי.
כלומר אין בעולם פתרונות קסם לשום דבר. ופתאום רק בגמגום אנחנו מחפשים קסמים שיעבירו הכל לגמרי...
אז מה כן? מה המטרה של טיפול בגמגום?
גם אחרי הטיפול, לפעמים עדין יהיו רגעים של גמגום אבל הם יהיו אחרים לגמרי. ההרגשה תהיה אחרת, כל ההתייחסות לגמגום תהיה אחרת, והאדם ירגיש שיפור גם בהרגשה שלו וגם בתדירות הגמגום, במשך, בצורה, ביכולת השליטה שלו על הגמגום, בשינוי בתפיסה העצמית שלו. בקבלה שלו את הגמגום, בהסתכלות עליו: האם הגמגום מגדיר אותי? הוא מונע ממני משהו? הוא גורם לי להחליט לא לענות לטלפון?
החשיבה מתרחבת. פתאום הדברים שחשובים לי תופסים הרבה יותר מקום מאשר הגמגום, ואני יכול לחיות בצורה בריאה ומשוחררת יותר.
ואז ממילא תדירות הגמגום פוחתת, החומרה יורדת, יש יותר הקלה, שחרור, שטף, דיבור קל יותר,
ופחות ופחות לחץ, מתח, חששות, ובושה.
כי אנחנו מתחילים מהגמגום ומסיימים הרבה הלאה. כי הגמגום הוא רק סימפטום...
ומה היה בסוף עם רותי?
זה מה שהיא כתבה בסוף הטיפול:
"... ראיתי שהגמגום כבר לא היה לי כזה חשוב כי ראיתי שאני מצליחה לא לגמגם, והיה יותר חשוב להצליח במבחנים וכו'.
כאילו הגמגום הלך כבר לצד.
ועכשיו אני יותר משתתפת בשיחות עם חברות, יותר מדברת עם דודים, עונה תשובות בקול (שלפני זה לא העזתי), וב"ה אני מאד מרוצה!"
כאילו הגמגום הלך כבר לצד.
