הנושאים החמים
---
שיתוף.
הימים היו עוד בטרם באה הקורונה לארצנו, אי אז בשנות התש''פ המוקדמות.
החיים היו שלווים ורגועים. אנשים חלמו חלומות, הגשימו את חלקם. עולם כמנהגו נוהג.
יום אחד הגיעו אל המשרד 'זוג לעתיד', שניהם מאורסים ונרגשים.
תאריך לאולם הם קבעו כבר, וכעת באו לקבוע תאריך לצלם ולוידאו.
הפנקס נפתח, התאריך המיועד היה פנוי. רשמנו, סיכמנו, ונפרדנו בברכת מזל טוב.
ואז. הגיע הבאאזזז!
פורים בא ואיתו 'קורונה' רבה.
אט אט חדרו לראשנו מושגים כמו 'אפידמיולוגיה' ו'סימפטומים'.
האלכוג'ל נהיה תפריט יומיומי.
כל ערב צנח על ראשינו מבול נוסף של הנחיות, עדכונים וחדשות.
מרכזי קניות, מפעלים, משרדים, מוסדות לימוד, כולם נסגרו בזה אחר זה.
ההודעה החדשה הפילה אותי לתהום חדש.
'לא ניתן לקיים אירועים מעל למאה איש!'
ביטולים, דחיות, שקט מלא השתרר בגיזרת ההזמנות.
נפגשתי עם החתן דנן, וביררתי מה הוא מתכנן.
'נו, מה עם החתונה', שאלתי אותו.
'שמע, אין סיכוי שאני מתחתן עם מאה איש', פסק נחרצות.
הנהנתי בראשי בהסכמה, באמת מוגזם כל העניין הזה. נחכה חודש, זה בטח ייגמר, והכל יחזור על מקומו בשלום.
לא עבר יומיים.
המכה הקשה באמת הגיעה רק עכשיו.
ראש הממשלה ניצב מול התקשורת, מבט דרוך בעיניו, כולם מחכים למוצא פיו.
'אזרחי ישראל', פתח את נאומו.
'אני יודע כי האתגר החדש שעומד לפתחנו...' במהלך עשר דקות פירט את הנתונים הקיימים ואת דרכי המניעה.
האזנתי בקשב רב.
בשעות הצהריים של אותו יום, הודלף כי בנימין נתניהו מתעתד להחמיר את ההנחיות.
האמת לא כל כך הבנתי, מה עוד ניתן להחמיר, המצב היה הכי קשה שאפשר להעלות על הדעת.
'אי לכך החלטנו לצמצם את המרחב הציבורי', חדר למוחי קולו של ראש הממשלה.
אוזניי נתעוררו באחת.
'התקהלויות יוגבלו לעשרה משתתפים בלבד!'
עצמתי את עיניי, מדמיין את כל התכנונים טובעים בים של אלכוג'ל.
הנאום הסתיים.
המבול רק התחיל.
שטף הטלפונים הנרגשים, נרעשים, גועשים.
איך. כמה. למה.
'צלם נחשב כחלק מהעשרה' שאל אותי לקוח טרוד.
'לבטל בגלל ההנחיות זה מחשיב כביטול הגורר קנס' הקשה אחר.
בחצות לילה הייתי סחוט ומותש.
לא יאומן כמה בלאגן גורם יצור בלתי נראה, שלפי השמועות מקורו באכילת עטלף במחוז סיני בשם ווהן.
כיביתי את הנייד. הנחתי את ראשי על הכרית. מניח לחלומות לעטוף אותי בחום.
הבוקר הגיע.
שיחות הטלפון לא נטשו אותי.
השטף המשיך, רובם הגדול מתנצלים בנימוס, אך מבטלים בסופו של דבר.
צלצול נוסף קרע את חלל המשרד. אחזתי בכוס הקפה, מבטי צופה על הצג, מתלבט אם לענות או לא.
בסוף החלטתי שלא.
הצלצול נדם לאחר כמה שניות. פלטתי אנחת רווחה, והמשכתי ללגום מן הספל המהביל.
הצלצול חזר. כנראה לקוח טרדן, הרהרתי לעצמי.
אבל הפעם הרמתי את השפופרת. סידרתי את נשימתי, ושאלתי במה אוכל לעזור.
בצד השני היה החתן מיודענו. קולו הלחוץ סימן את מטרת שיחתו, בטח רוצה לבטל, קבעתי מיד.
לא, השיב הבחור.
נדהמתי, כחכוח גרוני קל, היה הדבר היחיד שהצלחתי להפיק באותו רגע.
'תראה לא תיכננתי שככה זה ייצא', המשיך הלה בהסברו.
בדקות הקרובות שמעתי את כל הפרטים. משפחתו לא ויתרה על החלום של חתונה ענקית.
במאמצים רבים הצליחו לארגן 'גן אירועים', מחולק לארבעה חלקים.
הכל בשטח פתוח לגמרי. אנשים טובים ארגנו תאורה, שולחנות, מחיצות, הכל.
הפקה מהסרטים.
'בקיצור ההזמנה בעינה עומדת' סיכם הבחור.
'גם הוידאו' ביררתי ליתר ביטחון.
כן. שניים כמו שקבענו.
סגרתי את הטלפון בתחושת אושר. יש עדיין עבודה.
האירוע נדחה אומנם, המקום גם הוא הוחלף, אבל אני עדיין מוזמן.
***
היום הגדול הגיע.
הייתי חייב להודות שהם הצליחו לעשות אירוע מושלם.
חופה לבנה עמדה במרכז, שביל מעוטר בפרחים מוליך אליה.
עמודי תאורה מכל גווני הקשת פוזרו ברחבי המתחם, לבן וצהוב שימשו בעיקר, התוספת הצבעונית הוסיפה לחגיגיות.
כסאות שולחנות ערוכים, מפות פרושות, צלחות וסכו''ם, אגרטלים ונרות מעוצבים.
המשפחה המורחבת באה בהמוניה, אך שומרת על המרחק הנדרש.
כל אחד בעזרתו. האיזורים מסומנים בתוספת שלטים מכוונים.
בעזרת הנשים עמדו כולן מרוגשות סביב הכלה.
הספה המלכותית עליה ישבה היתה עשויה מעשה אומן. הזר הרענן בידה, והיא ממלמלת תפילה.
חברי החתן עמדו מרחוק מנופפים בידיהם אל 'המלך'.
את העדכון בדבר החתונה המתקיימת, קיבלו רק ברגע האחרון. אבל זה לא מנע מהם לבא ולהשתתף בשמחתו.
התזמורת החלה לנגן.
'נה נה ני...'
החתן והכלה הובלו תחת כיפת השמיים אל החופה המעוטרת.
דמעות עמדו בעיניי.
עוד זוג יהודי זכה להקים בית נאמן בישראל.
***
הסיפור אמיתי לחלוטין.
הייתי שם.
פרטים מזהים, שמות ומקומות טושטשו.
התמונה היא עיבוד של תיעוד מהאירוע
שיתוף.
הימים היו עוד בטרם באה הקורונה לארצנו, אי אז בשנות התש''פ המוקדמות.
החיים היו שלווים ורגועים. אנשים חלמו חלומות, הגשימו את חלקם. עולם כמנהגו נוהג.
יום אחד הגיעו אל המשרד 'זוג לעתיד', שניהם מאורסים ונרגשים.
תאריך לאולם הם קבעו כבר, וכעת באו לקבוע תאריך לצלם ולוידאו.
הפנקס נפתח, התאריך המיועד היה פנוי. רשמנו, סיכמנו, ונפרדנו בברכת מזל טוב.
ואז. הגיע הבאאזזז!
פורים בא ואיתו 'קורונה' רבה.
אט אט חדרו לראשנו מושגים כמו 'אפידמיולוגיה' ו'סימפטומים'.
האלכוג'ל נהיה תפריט יומיומי.
כל ערב צנח על ראשינו מבול נוסף של הנחיות, עדכונים וחדשות.
מרכזי קניות, מפעלים, משרדים, מוסדות לימוד, כולם נסגרו בזה אחר זה.
ההודעה החדשה הפילה אותי לתהום חדש.
'לא ניתן לקיים אירועים מעל למאה איש!'
ביטולים, דחיות, שקט מלא השתרר בגיזרת ההזמנות.
נפגשתי עם החתן דנן, וביררתי מה הוא מתכנן.
'נו, מה עם החתונה', שאלתי אותו.
'שמע, אין סיכוי שאני מתחתן עם מאה איש', פסק נחרצות.
הנהנתי בראשי בהסכמה, באמת מוגזם כל העניין הזה. נחכה חודש, זה בטח ייגמר, והכל יחזור על מקומו בשלום.
לא עבר יומיים.
המכה הקשה באמת הגיעה רק עכשיו.
ראש הממשלה ניצב מול התקשורת, מבט דרוך בעיניו, כולם מחכים למוצא פיו.
'אזרחי ישראל', פתח את נאומו.
'אני יודע כי האתגר החדש שעומד לפתחנו...' במהלך עשר דקות פירט את הנתונים הקיימים ואת דרכי המניעה.
האזנתי בקשב רב.
בשעות הצהריים של אותו יום, הודלף כי בנימין נתניהו מתעתד להחמיר את ההנחיות.
האמת לא כל כך הבנתי, מה עוד ניתן להחמיר, המצב היה הכי קשה שאפשר להעלות על הדעת.
'אי לכך החלטנו לצמצם את המרחב הציבורי', חדר למוחי קולו של ראש הממשלה.
אוזניי נתעוררו באחת.
'התקהלויות יוגבלו לעשרה משתתפים בלבד!'
עצמתי את עיניי, מדמיין את כל התכנונים טובעים בים של אלכוג'ל.
הנאום הסתיים.
המבול רק התחיל.
שטף הטלפונים הנרגשים, נרעשים, גועשים.
איך. כמה. למה.
'צלם נחשב כחלק מהעשרה' שאל אותי לקוח טרוד.
'לבטל בגלל ההנחיות זה מחשיב כביטול הגורר קנס' הקשה אחר.
בחצות לילה הייתי סחוט ומותש.
לא יאומן כמה בלאגן גורם יצור בלתי נראה, שלפי השמועות מקורו באכילת עטלף במחוז סיני בשם ווהן.
כיביתי את הנייד. הנחתי את ראשי על הכרית. מניח לחלומות לעטוף אותי בחום.
הבוקר הגיע.
שיחות הטלפון לא נטשו אותי.
השטף המשיך, רובם הגדול מתנצלים בנימוס, אך מבטלים בסופו של דבר.
צלצול נוסף קרע את חלל המשרד. אחזתי בכוס הקפה, מבטי צופה על הצג, מתלבט אם לענות או לא.
בסוף החלטתי שלא.
הצלצול נדם לאחר כמה שניות. פלטתי אנחת רווחה, והמשכתי ללגום מן הספל המהביל.
הצלצול חזר. כנראה לקוח טרדן, הרהרתי לעצמי.
אבל הפעם הרמתי את השפופרת. סידרתי את נשימתי, ושאלתי במה אוכל לעזור.
בצד השני היה החתן מיודענו. קולו הלחוץ סימן את מטרת שיחתו, בטח רוצה לבטל, קבעתי מיד.
לא, השיב הבחור.
נדהמתי, כחכוח גרוני קל, היה הדבר היחיד שהצלחתי להפיק באותו רגע.
'תראה לא תיכננתי שככה זה ייצא', המשיך הלה בהסברו.
בדקות הקרובות שמעתי את כל הפרטים. משפחתו לא ויתרה על החלום של חתונה ענקית.
במאמצים רבים הצליחו לארגן 'גן אירועים', מחולק לארבעה חלקים.
הכל בשטח פתוח לגמרי. אנשים טובים ארגנו תאורה, שולחנות, מחיצות, הכל.
הפקה מהסרטים.
'בקיצור ההזמנה בעינה עומדת' סיכם הבחור.
'גם הוידאו' ביררתי ליתר ביטחון.
כן. שניים כמו שקבענו.
סגרתי את הטלפון בתחושת אושר. יש עדיין עבודה.
האירוע נדחה אומנם, המקום גם הוא הוחלף, אבל אני עדיין מוזמן.
***
היום הגדול הגיע.
הייתי חייב להודות שהם הצליחו לעשות אירוע מושלם.
חופה לבנה עמדה במרכז, שביל מעוטר בפרחים מוליך אליה.
עמודי תאורה מכל גווני הקשת פוזרו ברחבי המתחם, לבן וצהוב שימשו בעיקר, התוספת הצבעונית הוסיפה לחגיגיות.
כסאות שולחנות ערוכים, מפות פרושות, צלחות וסכו''ם, אגרטלים ונרות מעוצבים.
המשפחה המורחבת באה בהמוניה, אך שומרת על המרחק הנדרש.
כל אחד בעזרתו. האיזורים מסומנים בתוספת שלטים מכוונים.
בעזרת הנשים עמדו כולן מרוגשות סביב הכלה.
הספה המלכותית עליה ישבה היתה עשויה מעשה אומן. הזר הרענן בידה, והיא ממלמלת תפילה.
חברי החתן עמדו מרחוק מנופפים בידיהם אל 'המלך'.
את העדכון בדבר החתונה המתקיימת, קיבלו רק ברגע האחרון. אבל זה לא מנע מהם לבא ולהשתתף בשמחתו.
התזמורת החלה לנגן.
'נה נה ני...'
החתן והכלה הובלו תחת כיפת השמיים אל החופה המעוטרת.
דמעות עמדו בעיניי.
עוד זוג יהודי זכה להקים בית נאמן בישראל.
***
הסיפור אמיתי לחלוטין.
הייתי שם.
פרטים מזהים, שמות ומקומות טושטשו.
התמונה היא עיבוד של תיעוד מהאירוע
---
רוצים לראות עוד? ◉‿◉
< עשרים וחמש בסולם @משך (✯ᴗ✯) | ככה מפעילים מנו''ף | 'בריחה מהמציאות' >
רוצים לראות עוד? ◉‿◉
< עשרים וחמש בסולם @משך (✯ᴗ✯) | ככה מפעילים מנו''ף | 'בריחה מהמציאות' >
