הנושאים החמים
במאמר הקודם למדנו על היווצרות החרדה באופן בסיסי ביותר, כיצד החרדה פועלת והסברנו שצריך ליישר את קו שמאל על מנת להוריד את הלחץ הגורם לחרדה, נמשיך בהסבר על ספירת העונג וניתן תרגיל נוסף.
בקצרה, ספירת העונג (הקומה העליונה בצד ימין בנפש) היא המקום בנפש בו אנו חווים את העונג העצמי בקיום שלנו, את הכיף שיש לנו בכך שאנו קיימים.
כדי שהמקום הזה בנפש יהיה חזק אנו צריכים לעבוד על העונג העצמי הבלתי-מותנה שלנו, על המקום שכיף לנו מהווייתנו בעולם בלי להתחשב בשום תנאים.
לאחר ביצוע תרגיל הנשימות בו אנו חווים את ה'אני' שלנו באופן חיצוני ביותר, היינו, באופן שחיצוני לפנימיות הנפש שלנו, נבצע תרגיל נוסף מעט יותר פנימי:
ייעוד דף או מחברת לכתיבה של החרדות שלנו וכתיבה של מה גורם לי חרדה כל פעם שהיא מתרחשת.
תרגיל זה יעזור מאוד בעת שמתרחשת חרדה מכיוון, שכאשר החרדה קיימת עלינו קודם כל להכיר בה, אך מכיוון שהיא ממש מפחידה ונדרש הרבה אומץ להתמודד מולה ואנו עדיין לא חזקים מספיק עבור כך, נתמודד מולה בדרך עקיפה על ידי קיום תרגיל מעשי-התנהגותי של התמודדות על הדף, ככה זה כאילו לא אנו באמת אלו המתמודדים אלא המחברת היא זו שצריכה להכיל אותה.
ביצוע תרגיל זה אומנם ייראה כדבר פשוט אך הוא לא כזה קל לביצוע, במיוחד למי שחווה חרדות באופן תדיר.
ניתן לחשוב שכתיבה סתם אינה תועיל לנו בהתגברות על החרדה, אך בואו ונרחיב מעט על התרגילים שהבאנו עד כה ונבין מדוע אנו מבצעים אותם וכיצד הם באמת עוזרים.
בעת החרדה לרוב חווים קושי נשימתי, חלק יחוו אותה כתחושת מחנק בה קשה לשאוף אוויר, חלק יתחילו לשאוף ולנשוף בקצב מהיר, חלק פשוט ישכחו לנשום ויכולים להגיע לעילפון.
כאשר אנו מסיתים את המחשבה ומתרכזים בנשימה, ראשית כל אנו מכניסים חמצן שמאוד חיוני לתפקוד המוחי, אוויר שאנו שואפים ישנו רק 21% חמצן וכמה כבר חמצן אנו מכניסים בכל שאיפה... ניתן להבין את המצוקה של הגוף כאשר איננו נושמים מספיק חמצן וכמה נשימה נכונה יכולה להקל על הגוף.
מעבר לצורך עצמו בחמצן, עצם חסרונו מכניס את מנגנוני הגוף ללחץ, הגוף צריך כעת חמצן והוא אינו מקבל מספיק ובשל כך מערכות הגוף מתחילות לשדר אותות מצוקה.
שידור אותות המצוקה על ידי הגוף משפיע על הנפש בריאקציה הדדית כמו שהנפש משפיעה על הגוף, כלומר, כמו שהנפש החרדה גורמת לתסמיני חרדה שונים בגוף, כך הגוף שמשדר תסמינים ולא משנה מהי הסיבה גורם חרדה בנפש.
עובדה זו בעצם יוצרת מעגל בלתי פוסק שבו הנפש והגוף מלבים את החרדה שוב ושוב מה שגורם לאדם את חוסר היכולת לפעול.
כאן ההתרכזות בנשימה נכנסת לפעולה ובעצם עוצרת את המנגנון הבלתי פוסק של ליבוי החרדה, נותנת לגוף את החמצן שהוא צריך בשביל לפעול, מפסיקה את חוסר החמצן במערכות הגוף והיסח הדעת הנצרך בשביל התרכזות בנשימה וספירת השניות של השאיפה, ההחזקה והנשיפה מפסיק את מנגנון הזנת החרדה מכיוון הנפש אל הגוף.
כך בעצם הנשימה הפשוטה עושה שינוי עצום ומפסיקה מנגנון חרדה עוצמתי.
נמשיך עכשיו ונלמד איך תרגיל הכתיבה של החרדות עוזר כנגדן.
החרדה על פי רוב אינה נגרמת ממציאות אלא מדמיון.
כאשר אדם נעמד אל מול סכנה אמיתית, הוא מגיב באופן אינטואיטיבי, הגוף חש בסכנה וישר מחפש מה לעשות על מנת להציל את עצמו ממנה.
כאשר ישנה סכנה שאינה מציאותית, או לפחות אינה מציאותית כרגע, אלא, ישנה הסתברות כלשהי של אפילו אחד למיליון שהיא תתרחש, האדם אינו מבצע פעולה כדי להציל את עצמו ממנה, הוא פשוט אינו עושה שום פעולה מכיוון שברור שזהו רק *פחד* ולא *סכנה*.
בו בזמן שלא מתבצעת כל פעולה, כוח הדמיון נכנס לפעולה ובעצם "מסריט" את התרחשות האירועים העתידיים בדמיון, כך יוצא שהאדם בדמיונו כבר חווה סכנה אמיתית אך מכיוון שזה לא מתרחש בפועל הוא אינו מבצע שום פעולה וכך נוצר מצב של חוויית *חוסר אונים* מול הסכנה והאדם מרגיש חידלון, מרגיש שאין לו איך להגן על עצמו והגרוע מכל עומד להתרחש בכל רגע, בעצם, הגרוע מכל כבר קרה ועכשיו זה רק נהיה יותר ויותר גרוע.
החרדה מקורה בקומת הגבורה בצד שמאל של בניין הנפש, ממולה נמצאת קומת החסד בצד ימין של בניין הנפש, החסד הוא אהבה, חסד הוא אור וכאשר אדם מתקרב לחרדה בצד שמאל האור המגיע ממולו יוצר *צל קטן* המבטא *חרדה קטנה* בנפש, אך כאשר האדם מנסה לברוח מהתמודדות עם החרדה או שאינו מגיב לחרדה בפועל (שזה סוג של בריחה ממנה – ולא משנה מהי הסיבה) האור המגיע ממול מטיל *צל גדול* מאוד מה שיוצר *חרדה גדולה*.
כתיבת החרדה היא בעצם פעולה כלשהי, נכון שאיננה פעולה ישירה אל מול החרדה אך היא פעולה וכל פעולה הגורמת לנו להתקרב לחרדה משככת אותה ישר, גורמת לצל שלה להפוך לקטן.
כתיבת החרדות עצמן, מעבר לפעולת הכתיבה שלעצמה מועילה, נותנת לנו בעצם הכרה בחרדות, אנו אומנם עסוקים עדיין בבריחה ממנה אך עצם האומץ להסתכל, גם אם זה נעשה דרך עיני הדף, יוצר פעולה מסוימת ולא במעט של התקרבות לחרדה מה שלכל הפחות יעצור את גדילת הצל ואת התעצמות החרדה.
בקצרה, ספירת העונג (הקומה העליונה בצד ימין בנפש) היא המקום בנפש בו אנו חווים את העונג העצמי בקיום שלנו, את הכיף שיש לנו בכך שאנו קיימים.
כדי שהמקום הזה בנפש יהיה חזק אנו צריכים לעבוד על העונג העצמי הבלתי-מותנה שלנו, על המקום שכיף לנו מהווייתנו בעולם בלי להתחשב בשום תנאים.
לאחר ביצוע תרגיל הנשימות בו אנו חווים את ה'אני' שלנו באופן חיצוני ביותר, היינו, באופן שחיצוני לפנימיות הנפש שלנו, נבצע תרגיל נוסף מעט יותר פנימי:
ייעוד דף או מחברת לכתיבה של החרדות שלנו וכתיבה של מה גורם לי חרדה כל פעם שהיא מתרחשת.
תרגיל זה יעזור מאוד בעת שמתרחשת חרדה מכיוון, שכאשר החרדה קיימת עלינו קודם כל להכיר בה, אך מכיוון שהיא ממש מפחידה ונדרש הרבה אומץ להתמודד מולה ואנו עדיין לא חזקים מספיק עבור כך, נתמודד מולה בדרך עקיפה על ידי קיום תרגיל מעשי-התנהגותי של התמודדות על הדף, ככה זה כאילו לא אנו באמת אלו המתמודדים אלא המחברת היא זו שצריכה להכיל אותה.
ביצוע תרגיל זה אומנם ייראה כדבר פשוט אך הוא לא כזה קל לביצוע, במיוחד למי שחווה חרדות באופן תדיר.
ניתן לחשוב שכתיבה סתם אינה תועיל לנו בהתגברות על החרדה, אך בואו ונרחיב מעט על התרגילים שהבאנו עד כה ונבין מדוע אנו מבצעים אותם וכיצד הם באמת עוזרים.
בעת החרדה לרוב חווים קושי נשימתי, חלק יחוו אותה כתחושת מחנק בה קשה לשאוף אוויר, חלק יתחילו לשאוף ולנשוף בקצב מהיר, חלק פשוט ישכחו לנשום ויכולים להגיע לעילפון.
כאשר אנו מסיתים את המחשבה ומתרכזים בנשימה, ראשית כל אנו מכניסים חמצן שמאוד חיוני לתפקוד המוחי, אוויר שאנו שואפים ישנו רק 21% חמצן וכמה כבר חמצן אנו מכניסים בכל שאיפה... ניתן להבין את המצוקה של הגוף כאשר איננו נושמים מספיק חמצן וכמה נשימה נכונה יכולה להקל על הגוף.
מעבר לצורך עצמו בחמצן, עצם חסרונו מכניס את מנגנוני הגוף ללחץ, הגוף צריך כעת חמצן והוא אינו מקבל מספיק ובשל כך מערכות הגוף מתחילות לשדר אותות מצוקה.
שידור אותות המצוקה על ידי הגוף משפיע על הנפש בריאקציה הדדית כמו שהנפש משפיעה על הגוף, כלומר, כמו שהנפש החרדה גורמת לתסמיני חרדה שונים בגוף, כך הגוף שמשדר תסמינים ולא משנה מהי הסיבה גורם חרדה בנפש.
עובדה זו בעצם יוצרת מעגל בלתי פוסק שבו הנפש והגוף מלבים את החרדה שוב ושוב מה שגורם לאדם את חוסר היכולת לפעול.
כאן ההתרכזות בנשימה נכנסת לפעולה ובעצם עוצרת את המנגנון הבלתי פוסק של ליבוי החרדה, נותנת לגוף את החמצן שהוא צריך בשביל לפעול, מפסיקה את חוסר החמצן במערכות הגוף והיסח הדעת הנצרך בשביל התרכזות בנשימה וספירת השניות של השאיפה, ההחזקה והנשיפה מפסיק את מנגנון הזנת החרדה מכיוון הנפש אל הגוף.
כך בעצם הנשימה הפשוטה עושה שינוי עצום ומפסיקה מנגנון חרדה עוצמתי.
נמשיך עכשיו ונלמד איך תרגיל הכתיבה של החרדות עוזר כנגדן.
החרדה על פי רוב אינה נגרמת ממציאות אלא מדמיון.
כאשר אדם נעמד אל מול סכנה אמיתית, הוא מגיב באופן אינטואיטיבי, הגוף חש בסכנה וישר מחפש מה לעשות על מנת להציל את עצמו ממנה.
כאשר ישנה סכנה שאינה מציאותית, או לפחות אינה מציאותית כרגע, אלא, ישנה הסתברות כלשהי של אפילו אחד למיליון שהיא תתרחש, האדם אינו מבצע פעולה כדי להציל את עצמו ממנה, הוא פשוט אינו עושה שום פעולה מכיוון שברור שזהו רק *פחד* ולא *סכנה*.
בו בזמן שלא מתבצעת כל פעולה, כוח הדמיון נכנס לפעולה ובעצם "מסריט" את התרחשות האירועים העתידיים בדמיון, כך יוצא שהאדם בדמיונו כבר חווה סכנה אמיתית אך מכיוון שזה לא מתרחש בפועל הוא אינו מבצע שום פעולה וכך נוצר מצב של חוויית *חוסר אונים* מול הסכנה והאדם מרגיש חידלון, מרגיש שאין לו איך להגן על עצמו והגרוע מכל עומד להתרחש בכל רגע, בעצם, הגרוע מכל כבר קרה ועכשיו זה רק נהיה יותר ויותר גרוע.
החרדה מקורה בקומת הגבורה בצד שמאל של בניין הנפש, ממולה נמצאת קומת החסד בצד ימין של בניין הנפש, החסד הוא אהבה, חסד הוא אור וכאשר אדם מתקרב לחרדה בצד שמאל האור המגיע ממולו יוצר *צל קטן* המבטא *חרדה קטנה* בנפש, אך כאשר האדם מנסה לברוח מהתמודדות עם החרדה או שאינו מגיב לחרדה בפועל (שזה סוג של בריחה ממנה – ולא משנה מהי הסיבה) האור המגיע ממול מטיל *צל גדול* מאוד מה שיוצר *חרדה גדולה*.
כתיבת החרדה היא בעצם פעולה כלשהי, נכון שאיננה פעולה ישירה אל מול החרדה אך היא פעולה וכל פעולה הגורמת לנו להתקרב לחרדה משככת אותה ישר, גורמת לצל שלה להפוך לקטן.
כתיבת החרדות עצמן, מעבר לפעולת הכתיבה שלעצמה מועילה, נותנת לנו בעצם הכרה בחרדות, אנו אומנם עסוקים עדיין בבריחה ממנה אך עצם האומץ להסתכל, גם אם זה נעשה דרך עיני הדף, יוצר פעולה מסוימת ולא במעט של התקרבות לחרדה מה שלכל הפחות יעצור את גדילת הצל ואת התעצמות החרדה.
