פרק 3

מאבק


המשך דבריו של הסוכן מתמהמהים. מיכה נותר לעמוד. הוא מופתע ומוטרד. עיניו נודדות אל השעון, כמו מצפה שממנו תצמח הישועה.

המחוגים מיהרו, אצו רצו, והשעה כבר מאוחרת.

הוא מוציא את הסלולרי מכיסו: "עלי להתקשר לאשתי, יש לנו אירוע היום. יתכן שהאיחור יהיה משמעותי", הוא אומר משפט שיכול להתפרש כהתחמקות, מנסה לראות את תגובתו של העומד מולו.

הלה ספק מאשר בניד ראש את בקשתו.

"הלו, מרים, מדבר מיכה, מצטער לומר שאאחר מעט. יש כאן עיכוב בכלל לא צפוי".

------

"לא, לא מדובר בראיון"

------

"אין דיון פתע, יש פה סוכן בטחון נחמד. שרוצה ממני משהו"

-----

"ויש לי מספר דחיות ביומן"

-----

"אל דאגה. בקשה קטנה, לא רציני. אעדכן בהמשך, להתראות". הוא סוגר את את השיחה, מחייך בידידותיות מופגנת מידי אל הצעיר.

ניצן שולח לעברו מבט רושף. הוא ניגש אליו במפתיע ולוקח לו את הסלולרי.

"מה אתה עושה? זה הטלפון שלי, אין לך רשות לקחת אותו!" הוא זועק בקול תקיף מנסה להסתיר את הרעד הקל שתוקף אותו.

לאחר רגע הוא משתתק.

סוכן בטחון במשרד של הרב צביאלי.

למה עוד עליו לצפות.

ניצן זורק את הסלולרי לאויר ותופס אותו בלולייניות מרשימה, משליך אותו לכיוונו של מיכה.

מיכה המופתע מנסה לתפוס אך מחמיץ אותו בסנטימטרים ספורים. הטלפון נופל לרצפה, נפתח, והסוללה יוצאת.

בנסיון להביע מחאה שקטה ולהזכיר לברנש מי פה בעל הבית ממהר מיכה להתעשת ולגשת להרים את הפלסטיק השחור המפורק על הרצפה, הסוכן מקדים אותו, מסדר את הסוללה בנחת ומחזירו למיכה בחיוך דק.

"אנחנו רוצים שתעקוב אחרי רם תבור, עוזרו של מיקי דגני" הוא אומר בהדגשה, "ואין לך אפשרות לסרב. לא אחרי שאמרתי לך פרטים על המשימה."

לעקוב-אחרי-העוזר-של-מיקי-דגני.

למה דווקא אני? הוא לא מגזים בהתנהגות הפראית שלו? מיכה מנסה להדוף את המחשבות המטרידות.

"למה אתה צריך אותי? תעקבו אתם! למה אתה פונה אלי?"

"אתה חבר שלו ונאמן עלינו. תקבל פרטים בהמשך", ניצן עונה לו תשובה חלקית, שולח לעברו חיוך, אך עיניו הנעדרות כל חמימות או ידידות כלשהיא ממשיכות להיות קרות ומרוחקות.

הוא מתמהמה עוד שניה אחת, לבחון את הרושם של דבריו, ויוצא מהלשכה כלעומת שבא.

מיכה נותר עומד, הופך את הסלולרי לכל כיוון.

האם יתכן שהסוכן הכניס מכשיר הקלטה או מכשיר מעקב לסלולרי שלו, בשעה שאחז בו?

למה שיעשה זאת?

הוא מתיישב על הכיסא המסתובב של חבר הכנסת צביאלי, תופס את ראשו בתנועת יאוש..

לעקוב אחר רם תבור?

רם תבור. העוזר של מיקי דגני. למה צריך לעקוב אחריו בכלל.

דמותו הרזה של רם עולה לנגד עיניו. חיוך תמידי, ניצוץ שובב בעיניים, חבר של כולם. למה היו צריכים לפנות אליו? הוא אינו החבר היחיד של רם.

רם גם טיפוס חביב למדי. איזה תעלול הוא עולל שצריך לעקוב אחריו.

לסיבה השניה אותה אמר איש הביטחון שדיבר על כך שהוא, מיכה, הגון, והם סומכים עליו, הוא דווקא מסכים.

אין אדם הגון יותר ממני. מיכה מחייך לעצמו בסיפוק.

יש לו בלב שלווה השמורה לאנשים שלא דבק בם רבב.

חיוכו נעלם ברגע שהוא מבין למה ניצן ביקש דווקא ממנו עזרה.

משרדו של צביאלי ממוקם מול המשרד של דגני.

אז ניצן הזה לא דיבר אמת. עליו לפקוח עיניים.

מי יודע אילו עוד שקרים עלול איש הבטחון לומר לו בדרך להשיג את מטרתו העלומה.

והמצוקה העולה בו מחריפה כשהוא שם לב שמחוגי השעון עשו יד אחת נגדו, הוא עדיין לא התקדם במטלות החשובות, ומרים ככל הנראה לא תגלה סובלנות כלפי האיחור המוצדק.

לא הפעם.

*

"הוא יוצא מהלשכה", דבריו של צפריר חודרים מבעד למסך החישובים של יוגב.

הוא ממהר לקום מהמחשב ושניהם מוצאים את עצמם עוקבים אחר ניצן הפוסע בצעדים מהירים אל עבר היציאה ממשכן הכנסת.

"שמת לב כמה זמן שהה בלשכה של צביאלי?"

"זה כבר לא משנה. הוא עזב בלי שתהיה סיבה לחשד שלך" צפריר רציני למרבה הפלא וזה כבר נתון מעודד.

יוגב נאנח לעצמו בתסכול: "יש אפשרות לדעת מי היה בחדר? חבר הכנסת צביאלי? העוזרים שלו?"

"זה לא סיפור גדול לבדוק. אגב, מצאת מידע על החשוד?"

יוגב ניגש אל המחשב בחזרה, מתיישב על כיסא מסתובב בעל משענת עקומה למדי ומדפדף במידע שרשם עד כה: "מדובר בניצן הררי. בן עשרים וחמש, מתגורר בירושלים בדירת סטודנטים. שירת בחיל מודיעין, עובד כיום בעבודות לא רשמיות".

"מה פירוש 'עבודות לא רשמיות'? מי נתן לו אישור כניסה לכנסת? מה הסיבה לכך שנכנס הנה?"

"מוזר מאוד. חבר הכנסת רועי דלרון ביקש עבורו אישור. אתה רואה סיבה אפשרית למה דלרון ביקש עבורו כניסה?"

"אני לא רואה סיבה אפשרית למה שלא יבקש", צפריר שב להתבדח וזה מכעיס את יוגב.

"טוב. תבדוק מי נכח בלשכה. אני לא חושב שיש לנו הרבה מה לעשות. אם הוא ישוב לכאן פעם נוספת, אולי נפנה לקצין הכנסת או לדרגים יותר גבוהים".

"ואז הם יעיפו אותך מכל המדרגות כמו שאני הייתי עושה לו הייתי במקומם. במקרה הטוב הייתי מסובב את האצבע על הרקה במקרה הפחות טוב הייתי רושם לך בתיק האישי הערה 'פרנואיד עם חשש לפסיכוזה' ושולח אותך להסתכלות דחופה, ידידי היקר".

"חן חן על המחמאה, צפריר." יוגב קריר, עיניו מביעות דאגה מסוימת.

הוא לא משתף את צפריר שבמהלך החיפוש אחר מידע על ניצן הררי. קפצו לו שם מספר סימני שאלה בלתי פתורים.

ברגעים הבאים הוא מוצא את עצמו מחליט שהפתרון הטוב ביותר הוא לפנות לעזרי, ידיד העובד בשב"כ, יתכן והוא עשוי להיות פרטנר נאמן יותר מעמיתו החביב והלא מידי מועיל, שלפי התגובות שלו מתאים לו יותר להיות ליצן מאשר אחראי על הבטחון.

המחשבה מעודדת אותו. הוא מוציא מכשיר קשר ומבקש מלידור לבוא להחליף אותו במשמרת בחדר האבטחה.

לפני שהוא יוצא מהחדר הוא אומר בקול איטי לכיוונו של צפריר: "במחשבת ישראל למדנו שחכמינו אמרו: "אמור מעט ועשה הרבה"." צפריר מביט אחריו בתהיה, ממצמץ בעיניו ממושכות, מנסה לרדת לסוף דעתו, ללא הצלחה.

*

בבית, בדירת הסטודנטים, ניצן מבחין בהיכנסו בדורי ואדם הנאבקים ביניהם ואת גידי יושב על הפוף הגדול, מפצח גרעינים ושולח להם הערות ועצות או סתם קריאות עידוד. הוא רוטן לעצמו בשקט, זורק את הכובע הירוק לכל הרוחות ומתיישב על כיסא מתקפל חסר משענת.

חוברת התשבצים מונחת על השולחן לפניו. הוא מוצא את עצמו ממשיך לפתור את התשבץ מהמקום שהפסיק לפני שעזב.

גידי פונה אליו, "ניצן, אתה נגד דורי ואדם. בטוח שהם ינצחו אותך".

"הם לא", ניצן עונה בלי להקשיב, מחפש בשקט אחר מילה המתחילה באות א, יש בה נ, והיא בת חמש אותיות.

"בוא, נראה אותך".

ניצן מתעורר מחישוביו. המראה של דורי ואדם הנאבקים ביניהם גורם לו לעצום את עיניו לרגעים מספר.

הוא רוצה שקט.

הטלפון שלו מצלצל.

הוא מביט על הצג. גיא אלון, מנכ"ל חברת קומפרניישן.

הוא עונה ללא שהיות. "כן, גיא."

- - -

"הייתי היום בכנסת. התחלתי לבצע את הצעד הראשון בתכנית. לבוא אליך עכשיו למשרד? אין בעיה".

הפעם הוא יוצא ללא הכובע הירוק.

*

מרים דווקא לא השמיעה ולו תלונה אחת כשנכנס לבית באיחור משמעותי. אבל מיכה ידע שהיא כועסת. הוא קיווה שהיא מבינה שהוא באמת לא אשם.

לא היה טעם לצאת לחתונה בשעה כזו, למרות זאת הוא התעקש שכן יצאו.

דניאל היה ער וביקש להצטרף.

מיכה הסכים, חושב שזה אולי סוג של פיצוי על כך שהוא לא נמצא כמעט בבית בימי החול.

דניאל שיחק בגיימבוי ומיכה ידע שכל הדרך הוא יאלץ להאזין לקולות ה-טלללללבוינג וה-קיוקיוקיו במחשבה הזו היתה מעט נחמה פורתא, שכן אם ההשערה שלו נכונה וניצן הצמיד לטלפון שלו מעקב, הרי שמאזינים הבלתי רצויים משרות הבטחון יאלצו להאזין לזמזומים המרגיזים האלו גם.

כשהוא השתלב בתנועה מרים שאלה אותו מה סוכן הביטחון רצה, מיכה ענה בזהירות ש"לא ברור לי עדיין, הוא רוצה ממני סיוע, עדיין לא אמר לי פרטים", ושלח מבט מוטרד לעבר הסלולרי.

מרים לא שואלת שאלות נוספות. הוא מבין שהיא כן כועסת. יש את הטיפוסים שבזמן כעס מתפרצים בצעקות ובהטחות קולניות, ויש שהשתיקה שהם משדרים מוכיחה שיש להם הר געש קטן בתוך הלב. מרים בדרך כלל שייכת לסוג השני ומיכה מתלבט אם לא היה לו עדיף לשמוע את התלונה, להתנצל ולדעת שהסיפור מאחוריו, במקום לספוג שתיקה זעקנית שכזו.

הוא היה עייף, מאוד עייף, בסך הכל רצה לגרום טוב. נכון שהוא עובד בשעות לא שעות ושגם כשהוא בבית הוא לא באמת נמצא בו. אבל מרים צריכה להבין אותו, אולי למצוא לעצמה עיסוקים נוספים. הוא לא אדם של בית ושל משפחה. הוא אדם של עשייה, של רצון לעשות ולקדם.

זה הבעל של מרים והיא צריכה לקבל זאת בעין טובה וחיובית.

זו דעתו, יתכן שהוא טועה, רק מה לעשות שהוא ממש לא אוהב את היחס הקר והמתעלם של מרים שמשדר לו כעס סמוי. ואין לו כח. אין.

ממרחק הוא מבחין באורות רבים של פנסים בגדלים שונים. הוא מתקרב עם הרכב ומבחין בתדהמה שהם נקלעו לתוך הפגנה סוערת. מבט אחד מספיק לו כדי לקבל את התמונה המלאה: רוב המפגינים חבר'ה צעירים החוסמים את הכביש, יש מספר מבוגרים שבעיקר נושאים שלטים. במרחק מה עומדת ניידת בודדת באורות מהבהבים לצידה שוטרים המשקיפים מהצד.

"מה זה, אבא?" דניאל מפסיק עם הגיימבוי.

"הפגנה".

"הם רוצים שיפסיקו לנסוע בשבת? גם חילונים מתנגדים לפתיחת כבישים בשבת?" השאלה התמימה מפתיעה אותם לא מעט, מעוררת חומר למחשבה.

השלטים בהפגנה מגוונים .

"לא ניתן לפגוע בבריאות הציבור" מכריז שלט לא מובן במיוחד.

"טכנולוגיית G אפס שבע סכנה!!!"

"החיים יותר חשובים מתקשורת מהירה!"

"קרינה = רעל מודרני!"

מיכה מנסה לצפור, לשווא. המפגינים לא מתייחסים לצפירות קצרות הרוח שסביב.

הוא מבחין באדם גבה קומה מבוגר למדי הנראה אחראי על הצעקות ומחליט לנסות לדבר אתו.

"אתם מפגינים נגד האנטנות? אני איתכם. תגיד לחבר'ה שלך שיניחו לי לעבור, אני ממהר לחתונה".

הלה סוקר אותו בעליונות מסוימת.

"אני עוזר של ח"כ צביאלי. אנחנו אתכם בחקיקה נגד האנטנות", הוא משכנע שוב, "חבר הכנסת דגני נגד החוק, אני חבר של העוזר שלו."

האיש שומע אותו למחצה, הרעש מסביב מונע ממנו להבין אותו במדויק.

"חבר הכנסת דגני פה", הוא מורה לכיוון מרוחק מעט, שם עומד הח"כ מתראיין למצלמות.

השוטרים משתלטים מעט על המפגינים ומפנים אותם מהכביש.

מיכה חוזר לרכב ומתניע, שולח מבט נוסף אל דגני.

פעמיים דגני ביום אחד. שוב כאב הראש הזה.


*

קוראים יקרים

תודה על הקריאה, מה הסיפור בלעדיכם...
יש לי בקשה: מכיוון שלא מסתדר לי פידבקים חברתיים, ולייקים נתפסים בעיני ככאלה (והם לא, כנראה),
אז עדיף שלא תלחצו על תודה. במקום זה אמרו תודה לה'.
אם יש לכם תגובות והערות - בשמחה.