1594831605774.png

פרק 1
יום הפוך


"אני שומע", בעוד הסלולרי בידו האחת, מכניס מיכה בידו השניה את ספר המשניות הקטן לכיס החליפה. הוא נוטל מהשולחן את כוס הקפה שהכינה לו מרים ומניד בראשו ספק בתודה ספק לשלום. הדפיקה על הדלת נשמעה שניה לפני שפתח אותה בעצמו בדרכו ליציאה לעבודה.

"כן כן, מצטער המנהלת. זה לא בתחום האחריות של צביאלי, גם אנחנו באותו מצב."

בפתח עומד בחור צעיר. יתכן שזה הבן של גרץ, הוא לא בטוח.

מיכה נעצר, גבותיו מורמות בשאלה, הוא מסמן לו להמתין.

"כל טוב, כל טוב", הוא מסיים את השיחה בחפזה, "כן, בחור, מה תרצה?" השעה מוקדמת למדי. אם אינו טועה, הבחור צריך להיות כעת בישיבה.

הלה בוחן אותו, מבטו נבוך מעט: "רציתי לשאול אם אתה צריך עזרה".

"עזרה? אני?" מיכה לא יודע כיצד להגיב.

"כן. אתה עוזר של חבר הכנסת צביאלי, נכון?"

"אכן", ואין לי זמן כרגע. הוא לא מוסיף לומר, ממתין להמשך הדברים.

"אז רציתי לעזור לך. אולי אתה צריך עזרה בכנסת, אולי לענות לטלפונים, אולי לא יודע מה. אני חושב שהתחום הזה מעניין אותי ואני רוצה לעזור לך."

מיכה מגיב בחיוך תוהה, הוא מברך בקול ולוגם מהקפה בעודו מסמן לבחור לבוא בעקבותיו, לכיוון החניה.

"תשמע ידידי הצעיר, אני רוצה לדעת, אינך לומר במסגרת כלשהיא?" שתיקה עונה לו.

"אה?" מיכה שואל שוב. נעצר ליד רכבו השחור וממתין לתשובה.

הבחור ממשיך לא לענות.

"מה שמך?"

"נתי. נתי גרץ". תחושת ניצחון. הוא לא טעה בזיהוי הבחור.

"יפה, נתי. שמע, אין לי בעיה שתעזור לי. רק שים לב שאם אתה חושב שלעבוד בכנסת זה מעניין אז תדע שכל דבר חדש הופך לשגרה ומשם לשעמום – הדרך קצרה. החכמה היא להשקיע בשגרה, לאו דווקא לחפש הרפתקאות חדשות", הוא מתפלא על עצמו ועל דברי הפילוסופיה שהוא אומר בשעת בוקר מוקדמת שכזו.

"זה לא שאני רוצה כי זה מעניין אותי. זאת אומרת – כן. רק ש..."

מיכה נכנס לדבריו בחוסר נימוס. "מה שכן – אפשר לנסות. קח את מספר הטלפון שלי ותאמר לאביך לדבר איתי היום. נשמע מה בפיו, ונראה לאן נתקדם".

הוא מושיט לנתי את כרטיס הביקור של צביאלי. ומנופף לכיוונו לשלום.

לפני שהוא נכנס לרכב הוא מבחין בחרק מעופף השוחה לו בכוס הקפה שבידו. הוא מעווה את פניו וזורק את הקפה לפח הסמוך, לא משער שהקפה ההפוך זה רק התחלה ליום מייגע במיוחד שממתין לו.

הוא עובר את הבידוק הבטחוני בכניסה במהירות יחסית. אנשי הבטחון מכירים אותו . הם בוחנים את אישור הכניסה הקבוע ומברכים אותו ביום טוב. הוא שומע את אחד המאבטחים פולט לחברו: "איזה יום משעמם" ומחייך לעצמו. תבורך השיגרה.

במסדרונות הכנסת יש את ההמולה הרגילה. פה ושם ניתן להבחין בשיחות מסדרון בין חברי הכנסת ועמיתיהם או לחילופי דברים עם אנשי תקשורת.

לשכתו של צביאלי מאווררת יתר על המידה. רוח עזה נכנסת מבעד לחלון הפתוח. מיכה ממהר לסגור את החלון וללחוץ על השלט של המזגן.

צביאלי עדיין לא הגיע, או שמא הוא מתעכב היכנשהו בשיחה חשובה. מיכה פותח את יומן הפגישות, בודק את סדר היום ותוך כדי כך עובר על תזכירים שערך לעצמו במהלך השבוע, לראות שלא שכח או פספס דבר מה חשוב.

צביאלי מגיע מאוחר ויוצא מוקדם. הוא לא חש בטוב וביקש ממנו לדחות את הפגישות בימים הקרובים.

במהלך היום הוא עונה לשיחת טלפון מאביו של נתי.

"שמי יוסף אריה גרץ. אני אביו של נתי. הבנתי שאתה רוצה לדבר איתי".

"כן. רציתי לשאול את כבודו מה הסיפור של נתי. לא הבנתי. הוא לומד, לא לומד, מה גילו, למה לו לעבוד במקום כזה?!"

בתגובה אביו של נתי שותק למספר רגעים, מנסה לארגן את מחשבותיו:

"נתי הוא בחור עם לב זהב. קצת קשה לו ללמוד ברצף. הוא בחור טוב, שלא תחשוב אחרת. רק מאז שהוא קטן הוא מסתבך עם המלמדים פעם אחר פעם..." אביו של נתי ממשיך לגולל באוזניו את מסכת חייו של נתי.

מיכה מקשיב בחמלה גואה. מול עיניו עולה דמותו של מתן. סיפורו דומה-שונה.

"כעת הוא בן עשרים ושתים. קיבל פטור בגלל סעיף נפשי קל, הוא לומד רוב שעות היום בישיבה מתאימה ועושה חיל בלימודו. המשגיח אומר שהוא בחור מצוין. אנו משתדלים לאפשר לו לגוון את היומיום. אם יומיים בשבוע הוא יעזור לך, למה לא? הוא בחור איכותי שמחפש את הטוב והישר בכל דבר".

מיכה שואל שאלות נוספות והתשובות מניחות את דעתו

"אחזור אליך למספר הזה", הוא מסכם באהדה את השיחה.

מספר שעות מאוחר יותר הוא חש באופטימיות זהירה, המחוגים המתקדמים באיטיות הוכיחו לו שאם יזדרז מעט יותר הרי שהוא יספיק לסיים את עיסוקיו הלא מעטים ויוכל לצאת מוקדם כפי שתכנן. הוא מתזז במהירות לחוצה בין המחשב ודפי ממו צבעוניים המכילים מידע שהיה צריך כבר להיות מוקלד, לבין יומן עב כרס בעל כריכת עור שחורה המונח לפניו. משקפי הקריאה שלו מונחים על אפו ברישול לא מכוון והוא מקווה לטוב.

כשנשמעת נקישה קולנית על דלת הלשכה. הוא לא חושב פעמים לפני שהוא עונה "יבוא" בקול רם, הדלת שנפתחת ללא גינונים לא גורמת לו להביט לכיוון הנכנס. הוא ממשיך לעיין ביומן הדיגיטלי במהירות, לסדר את השעות, שולח הודעות ומנסה לסכם איכשהו את התשובות לרשימה ברורה ומסודרת.

כשהוא נושא את מבטו מתרוממת אחת מגבותיו בהפתעה ועיניו מתעגלות, סוקרות את הנכנס בהלם קל.