הנושאים החמים
כשרצו לתאר אותה במילה- אמרו מצליחנות. כשרצו לתאר במשפט- הרחיבו על ירוק עד, שפע וחדשנות. כשרצו לתארה בפיסקה, אזי פשוט היו פותחים כתבה אחת מיני רבות, עוד אחת שמכרכרת בעוז סביב הילתה של העיר, מסבירה במילים מעריצות את עוצמתה הרבה. עיר שהיתה
לשם. לסמל. לא לחינם בחרתי לגור בה, לקחת חלק בהצלחה. גם אני אזרח מאזרחי הכיכר, גאה עד מאד במעמדי זה.
העיר שלי היא משהו נדיר. משלבת מסחר, כרי דשא פורים ואנשים מהעשירון העליון. אני נוהג לומר שאצלנו שווה להשקיע. אתה תצא מזה גדול. העיר שלי היא לא רק מקום מגורים, היא מועדון לכל דבר ועניין. יש בה הטבות, נקודות זיכוי, וכמובן תקנון השמור במשרדי העירייה. כמו לכל מועדון- יש גם תנאי סף כדי להצטרף, ומי שמפר את עקרונות החברה- אחת דתו למצוא עצמו מחוצה לה. בתחילה היה לי קשה להסכים עם הדרך. השקפת המחוז היתה נראית לי מעוותת מעט. היום במבט לאחור, אני צוחק על תמימותי. אם העיר היתה מתנהלת באופן שונה, היא לא היתה מגיעה לעולם לאיפה שהיא היום. היא היתה נהפכת לשכונת 'שנור', וסמטאות פשע היו משתלחות ממנה כתמנון רב זרועות. כשחיוך על שפתי אני מהרהר בתקנות המחמירות, הפרנואידיות כמעט. אני לא באמת חושב שאורחים מבחוץ יזיקו לכלכלתה המשגשגת של העיר. זו באמת הקצנה חסרת שחר. וכי מה דודי הקשיש יפריע אם יבוא אלי לארוחת צהריים...? חיוכי מתרחב כשאני נזכר בהסבר המלומד שנאמר בחרדה מפיו של אחד מטובי העיר- כי אין ספק שאירוח הוא עסקת חבילה. הוא גורר שהייה ממושכת, שעלולה להפוך לנצלנות מחפירה של המתארח, ובעצם בכך ליפול לנטל על אדם עובד- שזהו החטא החמור ביותר שניצפה בערי הכיכר אי פעם...
שיהיה... פוליטיקאים מאז ומעולם לא לקו בבינה יתרה, והשקפות שונות ומשונות הן אלה שמנשימות אותם על במת התקשורת. אני מדחיק את הזמזום שמסביר לי שאת דעותיהם הנבזיות אני אוכל לאורחת בוקר, צהריים וערב, ומתעלם מהקול שמזכיר שבתחומים שונים כבר הושפעתי מהם. למשל כל עניין הסיוע הכלכלי לאדם זר, שהיה בעיני ערך עליון, נדחק לקטגורית המעשים של גזרת תת המין האנושי...
הזמן עובר, ואני נוסק מעלה. העסקים מתפתחים והמוני סוחרים חותמים איתי חוזי עבודה בתנאים מעולים. רמת החיים שלי היא כבר לא מה שהיתה, ואני יכול לפרגן לעצמי רגעים יפים, מרופדים ביַם של כסף והרבה כבוד. בכל עיר אחרת היה עלי לחלוק את הצלחתי עם כל המידפקים על דלתי, האנשים המוזלמנים שלא מסוגלים לפרנס את עצמם. משהו מתקשח בי כשאני חושב על המציאות המעוותת שמחוץ לעירי- תעבוד, תוציא את הנשמה, ואז תביא מיגיע כפיך לאנשים זרים. אך כאמור לי זה לא קורה, ומסתבר שאני במקום הנכון, שמותיר אותי על גג העולם, לא מעיף מבט למטה...
גם היום יש לי פגישה שגרתית של מעקב אחר עסקאות שונות, ואני מחיש את צעדי. הפעם זוהי עיסקה בה השקעתי את רוב הוני, וכעת עלי לשבת עם מנהל החשבונות שלי, לשמוע ממנו עד כמה היא הייתה משתלמת, כמו תמיד. בצעד זחוח אני נכנס אל החדר, ורק לאחר שאני מתיישב מעדנות ומוגשת לי תקרובת קלה, אני פנוי להבחין בפניו האפורות של מנהל החשבונות שלי, ובהבעת המצוקה שזועקת משפת גופו. כשאני מחוויר קלות ושואל בחרדה מה קרה, הוא מניח על השולחן צרור דפים, שתוכנם- עד כמה שיכולת ההסקה שלי מגיעה, מבשר כנראה על קריסה טוטאלית של העסק. אחרת אין לי הסבר מדוע האדם החזק הזה לא מצליח להוציא הגה, ורטט קל עובר בזויות פיו של איש הפלדה.
מספיק רגע אחד בחיים כדי לאבד כל מה שבנית במשך שנים. וכשהאמת האכזרית הזו מתייצבת מולי, חושפת מלתעות מאיימות, אין לי מה לעשות, מלבד להתפרק להמוני חלקיקים שהרכיבו פעם אדם עשיר וגאה. כי בעברית פשוטה אני עני עכשיו. עני ואביון מגוזלו. וכל המהות של 'אני' נמוגה והופכת איכשהו ל'עני' ענק שצורח לי באזניים וזורח מול העיניים שלי בצבע בולט ובפונט שתמיד בחרתי לפרסומות המוצלחות שלי.
הצעד הבא הוא לברוח מהעיר, לפני שנושים יערמו על דלת ביתי כמו שנוהגים התושבים להיקהל על בית שמכניס אדם זר. צמרמורת עוברת בי לשמע הדימוי, שכן השפטים שעשו בבִיתו של שופט העיר, עדיין חיים בליבי, שלמרות הכל, לא מסוגל להכיל את האכזריות בה הרגו אותה. היא אכן עברה על חוקי העיר, הגישה עזרה לאדם שנקרה בדרכה, אך סופה היה מר מידי אפילו לטעמי. אז אני אורז כמה מאכלים ועוד קצת מזומנים שיש לי בבית, מוסיף מעיל ויוצא את העיר במהירות, נבלע בין ההמון הגודש את הדרך, וחומק לעיר סמוכה. עד היום בבוקר קראתי לה עיירה, לא מצאתי שום יופי בדרכה. אבל בתור מקום מקלט היא בסדר בשבילי, מקבלת אותי בתמימות שכה זילזלתי בה עד היום.
לו היו אומרים לי לפני שבוע, שבוע בלבד, שיבוא יום וארעב ללחם, לא הייתי טורח להעיף מבט לכיוונו של השוטה. אולי הייתי ממלמל לעצמי משהו על טפשותו של היקום ושל המתגוררים בו. אבל המציאות חזקה מכל דמיון, משמיעה קרקורי רעב בלתי מתפשרים. במשך כמה ימים התקיימתי על האוכל שהבאתי עימי, מתחשבן על כל ביס, ועכשיו כשאזל- אני מוצא את עצמי מבקש, כן, מבקש! מ ב ק ש. אוכל. ממישהו. זר!.. כשאדם טוב לב מביא לי כריך ריחני אני מאבד את תחושת הזמן והמקום, סולד מעצמי ברמה עמוקה שמעולם לא חוויתי. השתמשתי בנדבתו של אדם שעבד, עמל, וחלק איתי את לחמו!.
הזמן הוא מרפא לכל, ואני מתאושש מהשבר שפקד את חיי. עם הזמן אני גם מתייצב כלכלית, ומצליח לארגן מידי יום מזון עבורי, ועוד מנה נוספת. בכל יום אני מחפש מישהו שזקוק לה, מ בין כל כך את המקום הנבוך, הנצרך. הארתי עיניים של הרבה אנשים, עשיתי להם את היום במובן הפשוט. הבאתי להם אוכל שיוכלו לקום מחר. לפעמים גם הצעתי מיטה בביתי למי שלא מצא מקום אחר. החיים בעיר הכיכר הם חור שחור בחיי, משהו שאני משתדל לשכוח. איך יכולתי לחיות בעיוות שכזה, ועוד להיות בטוח בצדקת דרכי..?
באמצע הלילה אני מתעורר בבהלה, לשמע רעם המתגלגל בעוצמה מחרידה. שאגות חייתיות קורעות את הדממה, קולות נפץ ושבירה. משהו ענק קורה כאן, משהו בקנה מידה שאינני יודע לשער. בדאגה אני מביט החוצה, לא רואה מאום. בבוקר העיירה שלי סוערת, בליל קולות העולה
מהרחוב מספר על טרגדיה נוראית. העיר, המחוז, הכיכר.... העיר שסימלה את עוצמת הארץ הזו, המחוז המשלב מצליחנות עם אטימות בלתי נסבלת, הכיכר האגדית - ה ת ה פ כ ה...! 'כאילו בא מישהו והפך אותה על פיה...', אני שומע מישהו מתנשף, ממהר לחשוף את הזוועה, אותה איש לא ראה בעיניו.
אחרי כמה ימים מתבהרים קצת פרטים, כששופט עיר הכיכר מתגלה בעירנו הקטנה, מלוּוֶה בחלק ממשפחתו. התיאור שלו מבהיל, וסיוט נשפך מעיניו. אדם שאשתו נותרה שם מאחור, קפאה על מקומה בפזיזות של רגע. אותי מסעיר משהו אחר, מזעזע את חיי. אִמרה מפי דודו העברי של השופט, שלהשגתי הוא אינו אלא מלאך... אלוקים הסכים להותיר את העיר על כנה, אם יִ מצֵא בה אדם אחד כשר. אדם אחד שלב בשר לו, אדם שהאכזריות לא פשתה בו. ואני רועד בכל חלקי גופי בשעה שאני אומר- אילוּ הייתי נותר שם, לא הייתי נגאל.
ואולי, אילו היה עוד אדם כשר אחד בדורנו, לא היתה עירנו מתהפכת.....?
אולי בעת שתעלי לשמים, תראי שורות של ניסים שחיכו רק לך, למעשה אחד כשר של בחירה בין קודש לחול....? אולי גם תראי שבזכותך- אישה כשרה אחת, נמנע אסון רק בשל עצם קיומך כאן, חיה ונלחמת?
בכוחו של איש כשר אחד להחזיק עיר שלמה. ובמקום שאין אנשים- היי את לאיש.
לשם. לסמל. לא לחינם בחרתי לגור בה, לקחת חלק בהצלחה. גם אני אזרח מאזרחי הכיכר, גאה עד מאד במעמדי זה.
העיר שלי היא משהו נדיר. משלבת מסחר, כרי דשא פורים ואנשים מהעשירון העליון. אני נוהג לומר שאצלנו שווה להשקיע. אתה תצא מזה גדול. העיר שלי היא לא רק מקום מגורים, היא מועדון לכל דבר ועניין. יש בה הטבות, נקודות זיכוי, וכמובן תקנון השמור במשרדי העירייה. כמו לכל מועדון- יש גם תנאי סף כדי להצטרף, ומי שמפר את עקרונות החברה- אחת דתו למצוא עצמו מחוצה לה. בתחילה היה לי קשה להסכים עם הדרך. השקפת המחוז היתה נראית לי מעוותת מעט. היום במבט לאחור, אני צוחק על תמימותי. אם העיר היתה מתנהלת באופן שונה, היא לא היתה מגיעה לעולם לאיפה שהיא היום. היא היתה נהפכת לשכונת 'שנור', וסמטאות פשע היו משתלחות ממנה כתמנון רב זרועות. כשחיוך על שפתי אני מהרהר בתקנות המחמירות, הפרנואידיות כמעט. אני לא באמת חושב שאורחים מבחוץ יזיקו לכלכלתה המשגשגת של העיר. זו באמת הקצנה חסרת שחר. וכי מה דודי הקשיש יפריע אם יבוא אלי לארוחת צהריים...? חיוכי מתרחב כשאני נזכר בהסבר המלומד שנאמר בחרדה מפיו של אחד מטובי העיר- כי אין ספק שאירוח הוא עסקת חבילה. הוא גורר שהייה ממושכת, שעלולה להפוך לנצלנות מחפירה של המתארח, ובעצם בכך ליפול לנטל על אדם עובד- שזהו החטא החמור ביותר שניצפה בערי הכיכר אי פעם...
שיהיה... פוליטיקאים מאז ומעולם לא לקו בבינה יתרה, והשקפות שונות ומשונות הן אלה שמנשימות אותם על במת התקשורת. אני מדחיק את הזמזום שמסביר לי שאת דעותיהם הנבזיות אני אוכל לאורחת בוקר, צהריים וערב, ומתעלם מהקול שמזכיר שבתחומים שונים כבר הושפעתי מהם. למשל כל עניין הסיוע הכלכלי לאדם זר, שהיה בעיני ערך עליון, נדחק לקטגורית המעשים של גזרת תת המין האנושי...
הזמן עובר, ואני נוסק מעלה. העסקים מתפתחים והמוני סוחרים חותמים איתי חוזי עבודה בתנאים מעולים. רמת החיים שלי היא כבר לא מה שהיתה, ואני יכול לפרגן לעצמי רגעים יפים, מרופדים ביַם של כסף והרבה כבוד. בכל עיר אחרת היה עלי לחלוק את הצלחתי עם כל המידפקים על דלתי, האנשים המוזלמנים שלא מסוגלים לפרנס את עצמם. משהו מתקשח בי כשאני חושב על המציאות המעוותת שמחוץ לעירי- תעבוד, תוציא את הנשמה, ואז תביא מיגיע כפיך לאנשים זרים. אך כאמור לי זה לא קורה, ומסתבר שאני במקום הנכון, שמותיר אותי על גג העולם, לא מעיף מבט למטה...
גם היום יש לי פגישה שגרתית של מעקב אחר עסקאות שונות, ואני מחיש את צעדי. הפעם זוהי עיסקה בה השקעתי את רוב הוני, וכעת עלי לשבת עם מנהל החשבונות שלי, לשמוע ממנו עד כמה היא הייתה משתלמת, כמו תמיד. בצעד זחוח אני נכנס אל החדר, ורק לאחר שאני מתיישב מעדנות ומוגשת לי תקרובת קלה, אני פנוי להבחין בפניו האפורות של מנהל החשבונות שלי, ובהבעת המצוקה שזועקת משפת גופו. כשאני מחוויר קלות ושואל בחרדה מה קרה, הוא מניח על השולחן צרור דפים, שתוכנם- עד כמה שיכולת ההסקה שלי מגיעה, מבשר כנראה על קריסה טוטאלית של העסק. אחרת אין לי הסבר מדוע האדם החזק הזה לא מצליח להוציא הגה, ורטט קל עובר בזויות פיו של איש הפלדה.
מספיק רגע אחד בחיים כדי לאבד כל מה שבנית במשך שנים. וכשהאמת האכזרית הזו מתייצבת מולי, חושפת מלתעות מאיימות, אין לי מה לעשות, מלבד להתפרק להמוני חלקיקים שהרכיבו פעם אדם עשיר וגאה. כי בעברית פשוטה אני עני עכשיו. עני ואביון מגוזלו. וכל המהות של 'אני' נמוגה והופכת איכשהו ל'עני' ענק שצורח לי באזניים וזורח מול העיניים שלי בצבע בולט ובפונט שתמיד בחרתי לפרסומות המוצלחות שלי.
הצעד הבא הוא לברוח מהעיר, לפני שנושים יערמו על דלת ביתי כמו שנוהגים התושבים להיקהל על בית שמכניס אדם זר. צמרמורת עוברת בי לשמע הדימוי, שכן השפטים שעשו בבִיתו של שופט העיר, עדיין חיים בליבי, שלמרות הכל, לא מסוגל להכיל את האכזריות בה הרגו אותה. היא אכן עברה על חוקי העיר, הגישה עזרה לאדם שנקרה בדרכה, אך סופה היה מר מידי אפילו לטעמי. אז אני אורז כמה מאכלים ועוד קצת מזומנים שיש לי בבית, מוסיף מעיל ויוצא את העיר במהירות, נבלע בין ההמון הגודש את הדרך, וחומק לעיר סמוכה. עד היום בבוקר קראתי לה עיירה, לא מצאתי שום יופי בדרכה. אבל בתור מקום מקלט היא בסדר בשבילי, מקבלת אותי בתמימות שכה זילזלתי בה עד היום.
לו היו אומרים לי לפני שבוע, שבוע בלבד, שיבוא יום וארעב ללחם, לא הייתי טורח להעיף מבט לכיוונו של השוטה. אולי הייתי ממלמל לעצמי משהו על טפשותו של היקום ושל המתגוררים בו. אבל המציאות חזקה מכל דמיון, משמיעה קרקורי רעב בלתי מתפשרים. במשך כמה ימים התקיימתי על האוכל שהבאתי עימי, מתחשבן על כל ביס, ועכשיו כשאזל- אני מוצא את עצמי מבקש, כן, מבקש! מ ב ק ש. אוכל. ממישהו. זר!.. כשאדם טוב לב מביא לי כריך ריחני אני מאבד את תחושת הזמן והמקום, סולד מעצמי ברמה עמוקה שמעולם לא חוויתי. השתמשתי בנדבתו של אדם שעבד, עמל, וחלק איתי את לחמו!.
הזמן הוא מרפא לכל, ואני מתאושש מהשבר שפקד את חיי. עם הזמן אני גם מתייצב כלכלית, ומצליח לארגן מידי יום מזון עבורי, ועוד מנה נוספת. בכל יום אני מחפש מישהו שזקוק לה, מ בין כל כך את המקום הנבוך, הנצרך. הארתי עיניים של הרבה אנשים, עשיתי להם את היום במובן הפשוט. הבאתי להם אוכל שיוכלו לקום מחר. לפעמים גם הצעתי מיטה בביתי למי שלא מצא מקום אחר. החיים בעיר הכיכר הם חור שחור בחיי, משהו שאני משתדל לשכוח. איך יכולתי לחיות בעיוות שכזה, ועוד להיות בטוח בצדקת דרכי..?
באמצע הלילה אני מתעורר בבהלה, לשמע רעם המתגלגל בעוצמה מחרידה. שאגות חייתיות קורעות את הדממה, קולות נפץ ושבירה. משהו ענק קורה כאן, משהו בקנה מידה שאינני יודע לשער. בדאגה אני מביט החוצה, לא רואה מאום. בבוקר העיירה שלי סוערת, בליל קולות העולה
מהרחוב מספר על טרגדיה נוראית. העיר, המחוז, הכיכר.... העיר שסימלה את עוצמת הארץ הזו, המחוז המשלב מצליחנות עם אטימות בלתי נסבלת, הכיכר האגדית - ה ת ה פ כ ה...! 'כאילו בא מישהו והפך אותה על פיה...', אני שומע מישהו מתנשף, ממהר לחשוף את הזוועה, אותה איש לא ראה בעיניו.
אחרי כמה ימים מתבהרים קצת פרטים, כששופט עיר הכיכר מתגלה בעירנו הקטנה, מלוּוֶה בחלק ממשפחתו. התיאור שלו מבהיל, וסיוט נשפך מעיניו. אדם שאשתו נותרה שם מאחור, קפאה על מקומה בפזיזות של רגע. אותי מסעיר משהו אחר, מזעזע את חיי. אִמרה מפי דודו העברי של השופט, שלהשגתי הוא אינו אלא מלאך... אלוקים הסכים להותיר את העיר על כנה, אם יִ מצֵא בה אדם אחד כשר. אדם אחד שלב בשר לו, אדם שהאכזריות לא פשתה בו. ואני רועד בכל חלקי גופי בשעה שאני אומר- אילוּ הייתי נותר שם, לא הייתי נגאל.
ואולי, אילו היה עוד אדם כשר אחד בדורנו, לא היתה עירנו מתהפכת.....?
אולי בעת שתעלי לשמים, תראי שורות של ניסים שחיכו רק לך, למעשה אחד כשר של בחירה בין קודש לחול....? אולי גם תראי שבזכותך- אישה כשרה אחת, נמנע אסון רק בשל עצם קיומך כאן, חיה ונלחמת?
בכוחו של איש כשר אחד להחזיק עיר שלמה. ובמקום שאין אנשים- היי את לאיש.
