'איום ושמו ונתנה תוקף'

'אלול' הזעקה האילמת שמרעידה את כל נימי הלב, השאגה שמכניסה כל אחד לחיל ורעדה. קול תרועת השופר שנשמע ברמה אינו מותיר מקום לספיקות, צריך לעשות תשובה, ומהר. אבל איך עושים תשובה? איך דואגים שהתשובה לא תהיה מן השפה ולחוץ - מאולצת וכפויה תחת איומי הו'נתנה תוקף'? האם יתכן לבצע פעולה שדורשת כמות גדושה של כוונת לב טהורה זכה וברה - כמו תשובה, מתוך חופזה וכשאנו ככפויי שד מפחד מה שצופן בחובו העתיד? להירתם למשימה רוחנית רבת שלבים, כאשר אנו נתונים תחת חרדות הקיום? כלום אפשר לעשות תשובה מתוך בחירה, כאשר על הכף למולנו נמצא כל מה שחשוב ויקר לנו, להכריע ביושרה ואמינות באמת ובתמים כשחיינו וכל הסובב להם תלויים לנו מנגד.
הלזה תשובה יקרא? וכי קול הקורא אלול הוא שמנער אותנו, או שמא אין זה כי אם יצר ההישרדות שטבוע עמוק עמוק בנפש? כלום מקול השופר אנו מונעים והלא מפחד המציק אנו נמלטים, מהחשש פן יבולע שמא יאונה כל רע, דומים אנו להפליא לכל יצור נוצר ונברא מעוף השמים ועד לחיות יער אשר בשביל לשרוד אף יהינו להסתכן בהן נפשם ואילו האדם הכל כך מחוכם מדוע שלא ישוב בתשובה האם בכלל נותרה בידו הברירה?
אם גם אתם מזדהים עם השאלה דעו לכם שאתם לא לבד! אתם משתייכים למועדון יוקרתי ואקסלוסיבי שרבים וטובים נמנים על חלקו 'מועדון תשובה מיראה'. המועדון שר' ישראל סלנטר כתב עליו שהוא נחלת הרשעים, ואולם בדורינו הירוד כמעט והפך להיות לנחלת הכלל.
מבט קצר על הקהל הקדוש בתפילת "ונתנה תוקף" מבהיר לעיני כל את מה שכולנו יודעים, אנשים ממש אבל ממש מפחדים למות, תתפלאו לשמוע אבל הם גם מפחדים להיטרף להתייסר ולנוע , הם מעדיפים להשליו ולנוח, הם גם ממש מפחדים להיות עניים והם גם ממש רוצים להיות עשירים ומשכך הם נאחזים חזק מאוד בהמשך הפיוט – ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה.
ובמשפט קצר זה, שאותו הם צועקים בקול רם ובגרון ניחר, הם בעצם מודים שהם או אנחנו עושים תשובה מיראה וקצת פחות מאהבה,
מה בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה: בספר עמוד העבודה להרב ברוך מקוסוב מתקופתו של הבעל שם טוב, הוא ממחיש זאת במשל נאה. מעשה באיש ושמו חיים, אותו חיים מיודעינו ישב משועמם בשוק ובהיעדר תעסוקה ראויה לשמה סרק הוא באגביות את העוברים והשבים, והנה לפתע חולף על ידו לא פחות ולא יותר מאשר אליקים יריבו המר האיש השנוא ביותר שיש לו עלי אדמות, חיש מהר ובלא עוררין ניגש הוא אל אליקים וסטר על לחיו סטירה נאה המכבדת את בעליה, אך אוי מבט ממוקד וקרוב יותר בפרצופו הסטור של האיש ולחרדתו גילה חיים כי אין זה כלל אליקים יריבו כי אם ידידיה שכנו הטוב והמסור, ידידיה מיותר לציין, נפגע עמוקות, הוא לא כל כך הבין מדוע ועל מה ניחתה עליו הסטירה בעודנו צועד לתומו ברחובות השוק ועוד משכנו שאך לפני דקותיים לווה ממנו חלב וסוכר, אך לא היה לו פנאי למאבקים מיותרים וכמו איש טוב המשיך ידידיה בדרכו. למחרת עם שחר השכים ידידיה כבכל יום לתפילת השחרית ובעודו בוחש את הקפה של הבוקר בקאווע שטיבל קלטו אוזניו לפי תומם שיחת רעים שהתנהלה מאחוריו 'לא תאמין, אמר האיש האלמוני, 'אתמול הכנסתי סטירה למישהו, חשבתי שזה אליקים אך לחרדתי שמתי לב שזה היה לא פחות ולא יותר מאשר ידידיה שכני הטוב, תינה האיש לרעהו בכאב, 'האמת, אני ממש אוכל את עצמי אני לא מוצא מרגוע מאמש" ידידיה ששמע את הדברים עזב את המקום כשהוא מרוצה וטוב לב סולח ומוחל על העוול הגדול שנעשה עמו, הוא הבין כי לא הייתה כוונתו של חיים להכות אותו כלל ועיקר, ואין זה כי אם שגגה שנפלה בחלקו של שכנו. יחסי השכנות שבו לאיתנם כבתחילה והאמת והשלום שבו לשרור בין השכנים.
לא חלף זמן רב ולמחרת שוב ישב מיודעינו חיים בשוק, לאחר אי אלו נסיונות נואשים למצוא תעסוקה גילה חיים שוב כי הוא משועמם ואפילו משועמם מאוד, כמוצא אחרון ניגש חיים אל איש אלמוני שחלף על ידו ובלא אומר ודברים העניק לו סטירה מצלצלת ומכופלת מתת חינם נאה והגונה, אלא שהפעם הדברים התפתחו קצת אחרת מכפי שהתפתחו אצל שכנו ידידיה, הסטור התורן היה לא פחות ולא יותר מאשר גרוינם הסבל. גרוינם היה בריון רחב מותניים וכשרק היה מפשיל הוא את שרווליו היו כולם נמלטים כל אימת שהם יכולים מפחד זרועותיו החשופות ומאימתם, גרוינם לפת את חיים בלפיתה שהייתה אומנם קלה אך כזו שהיה בה די כדי להבהיר ולהמחיש לחיים שהוא עשה טעות גדולה מאוד, מבטו הברור וההחלטי של גרוינם הטיל צל כבד על דמותו הצנומה והחיוורת של חיים ונדמה היה כי שניות ספורות בלבד מפרידות עד להפיכתו של חיים לעיסה דביקה בין אצבעותיו של גרונם,
בצר לו החל חיים לבקש על נפשו בפני גרוינם והתחנן בקול רועד 'לא התכוונתי, זה פשוט טעות שלי לא ידעתי שאתה כזה בריון' וכאן הוא פנה אל לבו הקשה של גרוינם, 'גרוינם' אמר הוא בקול בוכים, 'תאמין לי, לו הייתי יודע שאתה כזה בריון לעולם אבל לעולם לא הייתי מתחיל איתך' למותר לציין שחמתו של גרוינם בערה עוד יותר נוכח המחמאות של חיים, 'זה מה שיש לך להתנצל שלא ידעת מספיק שאני בריון,' האמת, ממש משכנע לתת לך עוד קצת אמר גרוינם, תחינותיו של חיים לא הועילו וגרוינם החל מפליא בחיים הטיפש והגונח את מכותיו ההגונות והנאמנות.
אם תרצו, במשל זה מונח כל ההבדל, המשל הינו האמלוק הטוב ביותר של ההבדל שבין תשובה מיראה לתשובה מאהבה, בסצנה הראשונה של חיים את ידידיה, חרטתו של חיים נבעה מטעותו ומשובתו ומכך שלא הבחין כי המדובר בידידיה שכנו אהוב נפשו, אשר לו היה יודע זאת הרי מעולם לא היה עולה על דעתו לפגוע בו, ומשכך אך טבעי שבקשת הסליחה של חיים התיישבה על לבו של ידידיה בהבינו כי שגגה נפלה בחלקו של חיים.
לעומת כן במקרה השני של חיים את גרוינם, לא אהבה והערכה רבה גרמו לו לחיים להתחרט, גם לא חיבה יתירה, החרטה כולה נובעת מיראתו את גרוינם ומטעות טכנית באומדן יכולותיו הפיזיות והכוחניות של גרוינם, ומשכך אך טבעי תגובתו של גרוינם שלמרות מגושמותו הבין כי אין זו חרטה של אמת.
בידינו הברירה להחליט איך אנחנו רוצים להופיע לפני בורא עולם האם ניגש לראש השנה לאחר התבוננות פנימית ועמוקה על גדלותו ורוממותו של הקב"ה נמליך אותו ונייחדו, ועל ידי כך שנכיר בו שהוא שכנינו כביכול, אהוב ליבנו, נכאב ונדאב אשר עוללנו לא אחת ולא פעמיים באיוולתנו כי רבה, למלך מלכי המלכים הרם והנישא. צער אכזבה ועוגמת נפש כישלונות ומפחי נפש. ואו אז תבוא החרטה ממקום של המלכה ויראת הרוממות מתוך הכרת הערך העצום והאמיתי של גדולתו ורוממותו של הקב"ה.
או שמא נעמוד לפניו כמו אותו חיים הטיפש שלפות בידיו האימתניות של גרוינם, ורועד הוא על עתידו והישרדותו, וכמו כל חיה ובהמה שרוצה לשרוד נבכה ונזעק את נפשינו לקב"ה 'אנחנו לא רוצים למות, להיטרף, ולהיחנק. איננו חפצים להיות עניים, לו היינו יודעים את כוחך הגדול ואת העונשים החזקים שיש בשבטך הרי שמעולם לא היינו חוטאים, ונמצא כי מכלל הן אתה שומע לאו, שכל חרטתינו מושתתת על פחד מפני העונש הרי שלולי העונש לא היינו שבים כלל בתשובה חלילה.
רבים וטובים מתארים כי בהתקרב חודש אלול חשים הם מועקה בלבם תחושה של אילוץ ושל קושי להביט אל תוכם באמת ולעשות תשובה, הסיבה לכך היא המבט הדמוני על מצוות התשובה מאהבה, אנחנו מתקשים לקלוט ולהבין את המושג על פי ראות עינינו ועל פי מידת הצדק והיושר האנושיים, אנחנו לא באמת מבינים היאך יתכן שהקב"ה בכבודו ובעצמו ימחול ויוותר במחי רגע על מעשים ופעולות חמורות כל כך וכל זאת אך ורק כי אנחנו חוזרים בתשובה? וכי אין בכך משום עזות מצח? היתכן?
בעינינו הדלות ובעולם המושגים המצומצם שלנו דבר כזה הרי מעולם לא היה קורה, כל מתת מחייב תמורה, כל הלוואה דורשת השבה, כל התקפה דורשת נקמה, כל מהלומה דורשת מענה, וכל ביזוי של כבודינו לא נמחל סתם . הכל יחסי ומדיד הכל הדדי, אין מתנות חינם. אצל הקב"ה זה ממש לא כך, ההנהגה קצת שונה ואפילו הפוכה, מידת הרחמים גוברת על מידת הדין, ולשיבתו של כל אחד ואחד מאיתנו יושב הוא וממתין, נושא הוא קריאה של חיבה לכל אחד ואחד מאיתנו 'שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם', קריאה של חמלה של המתנה וציפייה בכיליון עיניים לשיבה הביתה של בניו החוטאים,
שלא תטעו שלא תבינו לא נכון, היכרות שטחית את הדור, מספיקה בשביל להבין כי דברים לא משתנים באבחת מאמר, מרשים ויפה ככל שיהיה, ואולם מה שכן אפשר לנסות זה לשפר ולו במעט את התדמית הפגועה של המונח תשובה מאהבה, להשיב לו במעט את האמון. הבה נצא ונכיר מעט אי אלו פרטים ואנקדוטות אשר ישנו במעט את המבט ותפיסת העולם המושרשת שלנו על מצוות התשובה, יתנו זווית חדשה ומרעננת על כל העניין אשר אפשר ונופתע מזה מאוד,
הידעתם? כי תשובה אינה חובה או צורך היא קודם כל מצווה, מצווה שהתורה מעידה עליה כי היא קלה לביצוע וביד כל אחד מאיתנו לעשותה, "כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום לא נפלית היא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא לאמור מי יעלה לנו השמיימה ויתננה לנו וישמיענו אותה ונעשנה וכו', כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותה." ברמב"ן ביאר שהפסוק מדבר על מצוות התשובה .
הידעתם? כי מצוות התשובה היא הציווי היחיד בתורה שגוף המצווה הוא הקירבה אל הקב"ה, כאשר בשונה משאר המצוות שעל ידי מעשה בגוף או חפץ וכמו נענוע לולב או אכילת מצה מתבטאת הקירבה אל הקב"ה, הרי שמצוות התשובה היא גוף הקירבה עצמה אל הקב"ה וכמו שנאמר "ושבת עד ה' אלוקיך" בלא כל עזר ותיווך של חפץ או עשייה.
הידעתם? כי הרמב"ם יצא מגדרו להפליג בשבחו של השב אל הקב"ה מתוך אהבה וכך כתב, "ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה. שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו... גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך, אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד, אמש היה זה מובדל מה' אלקי ישראל שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם ולבין אלקיכם, צועק ואינו נענה, ועושה מצות וטורפין אותן בפניו, והיום הוא מודבק בשכינה. צועק ונענה מיד, ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה. ולא עוד אלא שמתאווים להם ''.
הידעתם? כי ירמיהו בפנותו אל עם ישראל הכיר לאשורו את התופעה הטבעית והאנושית של הבושה העצמית לחזור בתשובה, וכה אמר להם ירמיהו לעם ישראל "עַד־מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּֽׁוֹבֵבָה כִּֽי־בָרָא יְהֹוָה חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵֽב גָּֽבֶר" וברש"י שם פירש, "עד מתי תסתרי ממני שאת בושה לשוב אלי מפני דרכך". הרי שכבר ירמיהו ראה אל נכון להבין כי המעכב מעם ישראל הבת השובבה לשוב אל השם הוא מחמת בושתם לשוב אל השם בראותם את דרכיהם ומעשיהם הרעים, ואולם לזאת ירמיהו מגלה לעם ישראל כי בריה חדשה ברא ה' שתחזר הנקבה אחר הזכר שלא כמקובל שהזכר הוא זה שמחזר אחר הנקבה, והנמשל הוא כי הקב"ה הוא זה שמחזר אחר עם ישראל שישובו אליו, אחר שעם ישראל מתבייש לשוב אל השם בהביטם על מעשיהם הרעים.
המגיד מדובנא מדמה את תהליך התשובה: לשחרור של ציפור לחופשי. המקום הטבעי של הציפור הוא במעלה הגבעות אי שם בשובך שבצמרות העצים, כאשר ציפור נמצאת בכלוב היא בעצם בשבי ובמקום שאינו טבעי עבורה. עם זאת כאשר האדם משחרר את הציפור לחופשי הוא אינו נדרש לעשות את כל הדרך הסבוכה ולטפס במעלה ההרים עד לשובך שבצמרות העצים, די לו במה שהוא משחרר אותה מכלובה , ומכאן ואילך היא כבר תעשה את דרכה לבד אל חיק מקומה וביתה הטבעי, כך היא גם מצוות התשובה מצידנו מספיק מה ש'יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבתו' וממילא מאליו ישוב הוא אל מקומו הטבעי -'וישוב אל השם וירחמהו ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח'.
אין צורך בגלגולי שלג או מעשים ערטילאיים, גם לא במתודות פסיכולוגיות ושיטות טיפוליות כאלו ואחרות, כל מה שנדרש מאיתנו הוא להניח את הדחיינות בצד, דחיינות נובעת מהיעדר דרך ובהירות, אם ניגש אל תהליך התשובה בראש ישר ושכל בריא, מתוך הכנה ראויה ואמונה שזה אכן ישים ואפשרי, נתבונן אל תוכנו ונכיר ונבטא את אשר כולנו יודעים עמוק בלב בפנים, כי ישנם מעשים שלא היו ראויים להיעשות, נוקיע אותם ונכיר בכך שהם אינם חלק אינטגרלי מתוכנו, ואו אז נצא לחופשי מהכלוב של העוון ונשוב אל ה וירחמנו ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח.
לו יהי ויתן ה' שנשוב אליו באמת שיבת עולם ושלא נחטא עוד כל ימינו, ונחתם לאלתר ולחיים טובים ולשלום בספרן של צדיקים גמורים, אמן.