"זהו? יוצא לנחום?" דן בולע אותי בעיניו.

יוצא, מגיע, מבקר, מנחם, מתנחם, מה שירצה נחום, מה שירצה, זה מה שהעינים שלי רוצות לאמר, יוצא לנחום המלך שלי.

ביום שישי בעשר ושלושים, אני נפרד מהר הניירת שעל שולחני ומהרי ירושלים הנשקפים מחלוני. דן, מזכיר אלוף מגיש לי את השקית הקבועה, ואת סימן השאלה. בשקית נחים שני בקבוקי בירה לבנה, מאתיים גרם בוטנים מצופים וחבילת סיגריות פרלמנט. יופי. בדיוק מה ששמח נחום לקבל בימים לא רחוקים, טרם סכרה השתיקה את פיו לחלוטין.

"הי עמוס, אולי תכניס אותי פעם לסוד הבקבוקים והקבוקים?" אומר דן. משתדל להיות מנומס, ולא תמיד מצליח. למען עמוס הוא יעשה הכל. אבל הסקרנות, כך ברור, בולעת את נימוסיו הטובים בעיניה הגדולות.

אצבעותי מלבינות סביב ידית השקית. שומרות על הסוד.

"אולי פעם" נבזקות מפי המילים בקול מהיר וחתום, לא אולי ולא פעם. אני מסיר אבק בלתי נראה משרוולי. ובחיוך יוצא ונועל את הדלת. אויר צח ואור רך מקדמים את פני.

הלקסוס קורעת את הכביש המהיר, כפיצוי על הכנפיים שלא קיבלה, היא נחפזת להגיע אל נחום.

נחום ממתין בקצה השביל בסמוך לשער תחת עץ הזית העתיק, מומיה בכיסא גלגלים.

השלט "בית אבות כבוד אבות", ניצב כגנרל ישיש עטור מדליות, הדור ושקט, כמו המלך שלי. כיצד אוכל לתאר לדן את הערצתי הרבה לנחום? סביר להניח שזה לא האיש שילד רגיל מחפש – נחום היה המלך שלי.

פספוס בן שבע, בקושי התחלתי את כיתה א' והרגשתי שותף למאורעות גדולים. אני והחיים שלי הינו המסגרת, בתמונה חוללו אחרים, מחולות של חיים ומוות, של להיות או לחדול. הייתי סתם בן יחיד, ילד הנסרך לצד המופעים. וכמעט נפלט מן החיים.

מאוחר יותר, מאוחר לא מידי, הבנתי שאני השחקן הראשי וכל השאר עורבא פרח.

תחילה, עברנו את המשבר הגדול שהשאיר את אבא "חסר הון ואון" כך נימקה אמא לשכנה סימה, שסוקרנה מאבא הניצב במרפסת ומטיל בדלי סיגריות בכל עשר דקות, כבר שבוע ימים. מיד לאחר מכן החלה אמא להתגורר בבית החולים, "כדי לחסוך לרופאים לסור אל ביתינו כל יום כל היום". כך אמר אבא.

נותרנו בבית אבא ואני. והיו הימים משעממים ושקטים והלילות ארוכים ורועשים. כל משב רוח, כל נעימת מכונית נדמתה בעיני למפלצת אימתנית, בעלת כוחות בלתי מוגבלים. ואני ילד קטן כמו עלה רמוס תחת פחדי.

פעמיים בשבוע היינו מעפילים, אל הפיסגה של גבעת השלושה, מתנשפים מתעייפים עוצרים בדרך ורוכשים פופקורן שנדבק לידי המזיעות, נכנסים לרחוב האופל, הרחוב ההולך ומתכנס לתוך עצמו, פנימה, כאילו כאן סוף העולם. לקראת סופו, פורץ הרחוב בבת אחת לשני נתיבים. האחד לירידה התלולה אל חורשת האורנים החשוכה, והנתיב השני אל רחוב מאדים הסואן, מלא המון רב, המבצבץ תחת הגשר המתוח לרוחב הרחוב. הייתי מתפלל שהגשר, המוביל לבית החולים, לא יצנח תחתיו דוקא עכשיו. תפילות של ילד קטן, המתבייש לתנות בשקט על חרדה שגדולים מספרים עליו בחיוך רחב.

אמא שכבה על מיטה גבוהה ורחבה, משתעלת. מדברת ומשתעלת. צוחקת ומשתעלת. ולוחצת את אפי לאפה ולוחשת לי סיפורים על היום בו תשוב הביתה. אדריכל בית החולים פרס את החלונות לכל רוחבם של החדרים מקצה לקצה והשאירם סגורים משקיפים על הרחוב. בצוותא היינו מתבוננים במי הנהר השוצפים במורד הגבעה, נעצרים מול הסכר שהקימו, החונק את זרימתו הטבעית.

אמא נפרדה מאיתנו, כשהשלגים נפרדו מהחוצות ונהרו אל הנהר בתחתית הגבעה, ומלאו את החוצות בבוץ מעובה ודביק. בלתי נסבל.

הגענו אל אמא, היא לא צחקה ולא דיברה ואפילו ולא השתעלה. היא היתה שקטה - ולבנה.

אבא קרא מהר לרופא שבדק לאט את המכשירים שניצבו בסמוך למיטתה, "המדדים לא טובים, אני חושש שזה הסוף". הוא אמר לאבא בקול. הוא שכח לרגע שגם לילד בן שבע יש אזניים. המכשירים צפצפו בקול יללני והכאיבו לאזני, תופים דפקו בליבי, צעקתי וצרחתי וצנחתי אל שולי מיטתה. לוחץ את ידה הקרה.

חלמתי שאמא לוחצת את ידי וטופחת על שכמי וקוראת לי, וקוראת לי, וקוראת לי. התנערתי כדי להביט בה ולשאול לשלומה. ידיו של דוד בועז, גדולות ויציבות הניפו אותי אל-על.

המיטה של אמא, למטה, היתה ריקה.

הוא לקח אותי אל הבית של סבתא נון, מאחורי החורשה. קנה לי עוגה. מתוקה ודביקה מלאת נמשי קינמון. לאחר שבוע אבא שב והשאיר על מצחי נשיקה רטובה ושתי דמעות ונסע.

נמתי אצל סבתא וחייתי במכולת של נחום. הרגשתי עלוב ועזוב. לא משום שהיו לי צפיות מיוחדות, במיוחד לא לאחר השנה האחרונה. רק ידעתי, שאם אירדם לצד ארגזי העוגות בחנות המכולת, סבתא הנוטלת כדורים המנמנמים אותה למשך רוב היום תבחין בחסרוני רק כשקרני השמש ילטפו את קמטיה. או כשנחום יאוורר את החנות, מחתלתולים עזובים מצונפים בפינות.

בפינת הדלפק ישב נחום, נמוך ושמן ושקט. החנות היתה מכונסת בנינוחות בין שני בניינים גבוהים, מכילה הכל בכל, פרוסות שקפקפות של גבינה צהובה מחוררת, מחטים, כפתורים וכלי עבודה שונים, מטריות וצבעים. היתה אפלולית קבועה, ריח של גבינה צהובה, מלפפון חמוץ וזיתים, ריח של לחם טרי ועוגות קינמון.

החנות היתה ממוקמת על הכביש הראשי, בסמוך למעבר חציה, בו הייתי עובר בשובי מבית הספר. ריח העוגות הטריות הסתלסל אל הרחוב ומשך אותי באפי אליהן. העוגות של אדלה. היה להן ריח מתקתק גם בשעות אחר הצהרים המאוחרות כשהזדקנו מעט ולא זכו לתשומת ליבו של איש. ממני הן זכו לליטוף והשאירו בידי ניחוח קלוש, מתת מתוקה.

אחר הצהרים הייתי עורך לסבתא את הקניות ומתעכב בחנות של נחום בכל פעם מעט יותר זמן. עד שחדל הזמן מלכת, מבחינתי כמובן. נותרתי בחנות עד לכיבוי האורות. בודק את העוגות. מסדר. מריח. לא קונה. כן. לוקח.

לוקח.

בערה לי היד והלב צרח. אבל הריח- - הריח- -

זה הטריד אותי והלב השתתף בצערי ביללות משלו. מה? אני ג-ב אבל הריח היה אוחז בי ומטלטל את ראשי הנה והנה, הייתי מסתובב במכולת, בודק מחירים וממתקים, מקשיב לסיפורים של אנשים ולהנהוני הראש של נחום וחוזר בשעת ערב מאוחרת. יד דביקה, כיס מפורר ולב מפרפר. זה היה קיץ חם ודביק ועצוב. בלי אמא בלי אבא. קיץ של עוגות קינמון, ומחשבות מבוהלות.

ערב אחד, אני לא זוכר אם היה אי מי בחנות או שנותרתי לבד עם נחום. ישבתי בסמוך למגשי העוגות שנותרו, הייתי עייף עייף אפילו מללכת לישון. נחום עבר לראות שהחנות "מוכנה לשינה וכל המוצרים במיטות" הוא הבחין בי ואני קפצתי בבהלה. בדממה העמוקה ששררה בחנות נשמע דהרת ליבי כסוס שהשתגע.

"צריך עזרה?" אמר נחום בקול שקט ורך תוך כדי שהוא חובק את כתפי. ברכי עמדו להתמוסס. "קדימה ילד, עלה על הלימוזינה שלי" הרפה מכתפי והרים אצבע אל אופניו. רכבנו.

הלילה היה חשוך והכוכבים הציצו אלינו בעיניים סקרניות. ריח הקינמון התפזר סביב עמוק ומר.

נחום עצר ליד הספסל הירוק הסמוך לבית סבתי ואמר לי "שב". הרחוב היה אפל, פנס הרחוב הסמוך לספסל מנופץ והאדמה מרופדת בנשורת עלים. הרוח סחררה את העלים שעקצצו את פני, נחום נשאר יציב. יושב על הספסל ומביט אל הכוכבים. מעשן סיגריה ופולט את עשנה השמימה.

"אתה אוהב ממתקים ועוגות?" כך שאל בטבעיות, כאילו הוא אבא שלי. ככה, עשיתי עם הראש שלי, מסמיק אל החשיכה. אבי לא קנה לי עוגות, אך בדמיוני ראיתי את עצמי גבוה לבוש חליפה תכולה ועניבה מפוספסת על צוארי, קונה לילדי עוגה. לפחות פעם אחת.

נענתי את ראשי, אני חייב להיות דרוך, נעצתי את אגרופי בכיסים, והתרחקתי לקצה הספסל, מוכן לזינוק. מזומן למנוסה.

"מתחשק לך לפעמים לקחת אחד, כזה מתוק".

שתקתי. נחנקתי.

נחום רבץ בנינוחות על הספסל, מסלסל בעשנו אל העננים, מפטפט אל הכוכבים.

"לכולם מתחשק לפעמים, זה ממש ברגיל. ברור" הוא אמר בשלווה ברורה ומובנת והכי הגיונית. "אם מריחים את ריח העוגות שאני מוכר, אוהו אוהו, רוצים אחד ביד מיד".

"ו-מ-ה עושים?" שאלתי בבהלה, פני אל השביל, מחפש אורות כחולים, מתכנן בריחה.

"עושים, מה שעושים לעורבים חצופים, ראית אותם, חסרי חינוך". הוא מזדקף, יורק את כעסו על העלים, דורך עליהם. "באו לאכול מהלחמניות שהיו בחוץ. העפתי אותם. כך מעיפים את כולם".

נבהלתי. רגלי נאחזות זו בזו. חתולה מבוהלת צצה מבין הצללים חומקת בריצה.

"את - מי - מעיפים?"

"את המחשבות על העוגה, והולכים משם וזהו. לאנשים יש מחשבות שחולפות עם הזמן, זה קורה לכולם" אמר והתרווח חזרה על הספסל, פרחי עשן חדשים מלבלבים מהסיגר שבפיו.

"תגיד", הוא טפח על שכמי. קפצתי כולי רועד ומתנשם.

"אתה, אתה, מה יש לך? מה אתה נבהל מכל דבר? אתה נראה לי יופי של ילד. אולי אתה רוצה לעזור לי קצת בחנות ואני אשלם לך? ואולי גם תקבל עוגה או שתיים. עם ריבה וקינמון".

"אתה סומך עלי?"

"ברור. למה לא?" הוא שאל, מושך בכתפיו, מניח רגל על רגל ומדליק סיגריה חדשה.

"אולי אני יחשוב לעשות משהו לא טוב נגיד ש"

"נו, אז מה?" הוא קטע אותי בקול יבש. "לכולם יש עורבים בראש. מגרשים וחאלאס" אמר בפשטות וקם ללכת מועך בנעליו עלים יבשים.

חאלאס.

עבדתי אצלו בכל זמן אפשרי, בנוסף לתמורה הכספית קיבלתי עוגה עם ריבה וקינמון. עוגה מתוקה ודביקה.

היד היתה דביקה, והלב שמח.

מעולם לא נודע לי האם היה מודע למעשי בחנותו או לא. אבל זה לא היה משנה. וידעתי שכשהעלה בדעתי לשאול אותו על כך החכם יעמיד פני תם ויזרז אותי להכניס את החלב למקרר ואת הלחם לארון ויאיץ בי לשוב אל ביתי. הוא היה איש של עין ולב ועשיה. הפה היה השגריר לקשר בין כולם. ותו לא.

כשקיבל אירוע מוחי וחדל לתפקד שיכנו אותו ב"בית אבות".

כולם דאגו לו. מי יודע מה יקרה לו. ולאן הוא יתדרדר. אלוקים ישמור.

"הוא יהיה בסדר" אמרתי. לא דאגתי לו. הוא יודע לגרש עורבים וזה מספיק.
12121212.png