מוישל'ה והפרות האדומות | סיפור לאסרו חג

הערה:

הסיפור הומוריסטי לחלוטין, שלל הדמויות בו לא קיימות במציאות וכולי. (נ.ג.)

*

היו"ד החסרה, היא האשמה המיידית, האמצעית והאחרונה. אם הייתה יו"ד, כל העסק לא היה מתחיל, לא הייתי סופג מנה מהשוויגער, מוישל'ה היה ממשיך ליהנות מחיים בלי טראומות, והכל היה טוב.


ומעשה היה כך היה.

ביום שני, יום לפני ערב יום כיפור, החלטתי להפתיע. כזה אני, איש שנותן מעצמו לזולת.

עודדתי את האשה לצאת לקניות אצל מירי ליפשיץ, זאת'י בקצה העיר שעושה מכירה מוזלת של קרדיגנים או גרביים, משהו בסגנון, ובזמן-מטבח שהתפנה לי התחלתי לעבוד.

ראשית הוצאתי את הקמח מהארון. אל תגידו שגברים לא יודעים כלום בכל הקשור למטבח, כי אני ההוכחה שלא.

נכון, אני עשיתי הרבה ביזנס שלא עלו יפה, אבל מטבח? שם אני תותח. ועוגה מתחילה בקמח.


אז לקחתי קמח, הצבתי אותו על השיש בקול תרועה. קראתי למוישל'ה שיהיה עד למעשיי ויוכל אחר כך לתמוך בטענתי שאת העוגה לשוויגער אפיתי לבד ולא קניתי.


מוישל'ה לא הגיע לבד, כמובן. הוא משך איתו גם את חנהל'ה המייבבת, שלא הפסיקה לבכות על כך שהיא באמצע לצבוע בגואש ציור לכבוד סוכות, ואבא קרא רק לו ולא לה ולמה היא צריכה להגיע, וכן על זה הדרך.

מוישל'ה אגב לא נבהל, אולי כי הוא לא שם לב לצווארון שלו, שם חנהל'ה עשתה יופי של עבודה עם המכחול, ותוך כדי הסחיבה שלה למטבח מרחה שם קווים צבעוניים של גואש בכל צבעי הקשת.


לי לא היה אכפת מהתעלול; גם ככה אני שונא את החולצות שהוא לובש, כולן מתנתה של דודה נחמה, נקנו מכספי הירושה של סבא זעקיל. הוא ביקש בצוואה לפנק את מוישל'ה. הוא קרא לו שם 'הקטן'.


קטן. אני מסכים שהוא קטן, אבל רק בגיל; לא בפוטנציאל לנזק.

מוישל'ה מצליח להחריב כל דבר שנמצא ברדיוס שלו. לפני שנתיים וחצי האשה סחבה אותי להרצאה של הרב יגאל שטרן, מומחה החינוך הנודע מנתיבות. המרצה הכריזמטי נאם שם על הצורך לאהוב את הילדים, ולא לכעוס גם אם הידיים הארוכות שלהם מגיעות לכל פינה. ואני רק גחכתי לעצמי בשקט. ידיים ארוכות? מוישל'ה מצליח לקלקל גם בלי מגע, בשיטות אלחוטיות לגמרי. אפילו דודה נחמה עם האישיות המלנכולית, הקרירה והמאופקת - לא שלטה בעצמה ופלטה קריאת השתאות. אני חושבת, כך הדודה, שבכל ביקור שלכם, ברגע שמוישל'ה נכנס לחדר מסויים - מייד נופל שם משהו או נשבר. כמו נס.


לא שאמרתי לה, כמובן, אסור לגבות אותה בשום צורה, מעצם כך שהיא דודה נחמה - אבל היא אמרה אמת צרופה.

לפחות מוישל'ה גם דובר אמת. זו הסיבה שרציתי אותו כעֵד לצידי, שיידע להצהיר בקול מצלצל שאני, געציל, אפיתי לבד את העוגה לשוויגער.


הצבתי אותו על כיסא מטבח קטן, הבטחתי לו שיקבל 'ללקלק' את הקערה אחרי שאגמור להכין את העיסה, ושבינתיים יעמוד ויסתכל איך אבא הטוב מצליח ללהטט במטבח כמו השף הידוע מהעיתון, מאיר חיימובסקי.

mixed-berries-1470228__340.jpg

קרדיט תמונות: pixbay

עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון. אני לגמרי טוען שהאחריות לכישלון נעוצה בטעות הכתיב בספר המתכונים, ובהיעדר היו"ד הגורלית, כן? ועדיין... הלב נחמץ. אי אפשר להימלט מהמחשבה שאם רק הייתי מוותר על נוכחותו של מוישל'ה במטבח, משאיר אותו בחלון שימשיך לזרוק קליפות אגוזים על השכנים הזועפים - כנראה שהעוגה הייתה מצליחה בסופו של דבר, וכל האסון עם השוויגער לא היה מתחולל. אילולא העידוד השקט שלו, ההתלהבות – הייתי מבין לבד שאני לא בכיוון.


אבל כמו כל דבר אחר בעולם, אי אפשר להיות בטוחים במשהו שלא קרה, כי הרי הוא לא קרה.

מה שאי אפשר לומר על העוגה. כי האירוע איתה קרה גם קרה:


הכותרת בספר המתכונים הבטיחה עוגה שמיימית. קינוח מושלם לתבשיל צלי עגל המוגש עם בצלצלים מזוגגים: עוגת שוקולד עם שכבת קצפת עסיסית.

קראתי לחנהל'ה למטבח. וכמובן, התריתי במוישל'ה שישאר בצריח ושלא ירד לקרקע, ושאלתי אותה אם אכן הסיר הסגור במקרר העטוף בניילון נצמד ועליו פתקית 'געציל בבקשה לא לפתוח הצלי צריך להיות מושרה ביין 24 שעות' - מכיל את מה שהוא אמור להכיל.

אתם מבינים, רציתי שהקינוח יהיה מושלם; מתאים בדיוק למנה העיקרית. עוגה כזו שהשוויגער תאכל, תיהנה, ותדע שלא רק הבת שלה יודעת לבשל - אלא גם חתנה.

חנהל'ה סיננה משהו לאחיה, ענתה לשאלתי ב'כן' שקט, ומיהרה לצאת מהמטבח, משאירה את מוישל'ה שואג לעברה ממרומי כיסא הבר הגבוה.


אותתי לו שינמיך את המוזות, ונכנסתי לקדחת האפיה.

שפכתי את הקמח לקערה, ביצים, אבקת קקאו, מרגרינה, כל הסודות לעוגת שוקולד טובה - ונפניתי לטפל בשכבת הקרם. שהיא הדבר. היא תזכה אותי בכבוד המיוחל מזה עשר שנות נישואין.


ופה, פה קרה הדבר.

כי אני לא יודע חוכמות. הספר אמר לחמם בסיר בזהירות ולהמיס מאתיים גרם שוקולד לבן - עשיתי.

הספר אמר להקציף בקערה קצפת - עשיתי.

הספר אמר לשפוך לתוכה כפות סוכר - עשיתי.

הספר פקד להציב על הקצפת מלמעלה פרות אדומים – וזה מה שעשיתי.

מה אני אשם שהמחברת כתבה "פירות אדומים" בלי יו"ד???


אני איש פשוט. ראיתי כתוב שצריך להוסיף מלמעלה פרות אדומים, והבנתי מייד שמדובר על פרות, כמו אלו ברפת.


מי היה מעלה על דעתו בכלל שמדובר בפירות יער אדומים?


נכון, אתם יכולים לומר, וזה אגב בדיוק מה שעשתה החמות המצקצקת - לשאול ולומר: מה, געציל, לא ראית שיש תמונה? איך חשבת שהכוונה היא למרוח שכבת קצפת מעל העוגה, ומעליה להציג עשרות פרות אדומות מפלסטיק? ואחר כך לקשט עם חיילים ירוקים קטנים מהאוסף של מוישל'ה ולהציג שני תותחי הוביצר מינאטוריים? וכל זה לכבוד סעודה המפסקת...


נו, לא יכולתי לדעת. אני יודע לקרוא, לעבוד לפי הוראות, לא להסתכל בתמונות. נשים אוהבות להסתכל בתמונות, שעות, להשוות את חיהל'ה של חדווה לנעמי של גיטה ולבדוק אצל מי יש התאמה גדולה יותר בין הנעליים לקשת בשיער.

אני גבר, יודע לקרוא - וליישם.

מוישל'ה עודד אותי מהכיסא, אפילו קפץ להביא בעצמו את הפרות האדומות מהאוסף הפרטי שלו, והציע לי איפה בדיוק למקם אותם על הקצפת. סידרנו אותם ממש חמוד, טבעת היקפית סביב כל העוגה.


וזהו, ככה הכל נגמר.

האשה חזרה מהמכירה, המטבח היה נקי, הבטחתי לה שהשגחתי היטב על הילדים, ולמחרת, בערב יום כיפור, נסענו לביתה של חמותי, התארגנו לסעודה המפסקת, חיכיתי עד שהצלי יוגש וייאכל, ואז הוצאתי ברוב עיזוז את הקופסה הגדולה עם היצירה שהכנתי.


נו, מה יכולתי לעשות. ברור שאחרי מבטי האיבה והשטנה שנעצה בי השוויגער, ואחרי שהאשה פרצה בצחוק מובך ומלמלה משהו על כך שגברים ומטבח לא הולך ביחד, ואחרי שהגיסים הקטנים שלי עשו את עצמם כאילו העוגה עם הפרות האודמים והחיילים הקטנים לא מצחיקה אותם וגורמת להם לזלזל בי עד עפר, הלא יוצלח של המשפחה - לא נשארה לי ברירה.

הכבוד והסמכות ההורית שלי היו כמעט בשפל, ואני מכיר רק דרך אחת להרים אותם.
לכן, כשהלכנו לבית הכנסת, בדרך לכל נדרי, נתתי למוישל'ה את המבט הכי מזוויע שאני יכול. אחד כזה שיכול להקפיא בפחד גם נחש צפע. מבט שהוא לא ישכח כל החיים. שירדוף אחריו עד הגיל שבו הוא יוכל לחסוך כמה שקלים וללכת לפסיכולוג טוב כדי להתמודד עם הטראומה.

הילד היה צריך להזהיר אותי, להיות עירני.

מה שעד עכשיו אני לא יודע, למה אנשים מוציאים ספרי מתכונים עם שגיאות כתיב. פירות יער הם אדומים וקטנים וצומחים על עצים, ופרות יער הולכות על ארבע ואוכלות עשב.

רק להוסיף יו"ד, אחת. וכל המהומה לא הייתה מתרחשת, והשוויגער הייתה מעריכה אותי סוף סוף, והגיסים היו גאים בי, ואולי גם הילדים והאשה.


רק יו"ד אחת. אחת!
על המחבר
Natan Galant

תגובות

זה טוב!!!
רק באמת לא הצלחתי להבין במה אשם משהלה. הרי הוא בן ובנים כידוע לא מסתכלים בתמונות. יא?!
 
צחקתי. מהכתיבה.

צורת הזכר של המילה "אדומים" היא רמז ראשון... :rolleyes:
 

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט א'

א אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת יְהוָה:ב אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ:ג אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ:ד אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד:ה אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ:ו אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ:ז אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:ח אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד:
נקרא  30  פעמים

לוח מודעות

More from נתן גלנט

שתף את המאמר

למעלה